קרדיט לתמונה הראשית: Photo by snap wander on Unsplash
צעירים באירופה חוזרים לרחובות, אבל אין זו מחאה אחת עם הנהגה אחת. מסרביה, שבה הובילו הסטודנטים תנועה שהפכה בסופו של דבר לכוח פוליטי, דרך צעירים בצרפת ובאיטליה ועד תלמידים וסטודנטים בבלגיה, התסכול דומה: מחירי דיור מרקיעי שחקים, עתיד כלכלי מעורפל, חינוך ציבורי שחוק ותחושה שמקבלי ההחלטות אינם מקשיבים. תחקיר של רויטרס שפורסם ב-28 באוקטובר 2026 הציג את האנשים שמאחורי התנועות האלה ואת ההבדלים הגדולים ביניהן.
הכינוי "מחאות דור Z" נוח לכותרת, אבל הוא עלול להטעות. לא כל צעיר שייך לאותה עמדה פוליטית, ולא כל הפגנה עוסקת באותה דרישה. דווקא ההבדלים בין בלגרד, מילאנו, בריסל ופריז מלמדים עד כמה המתח בין דור חדש לבין המוסדות הוותיקים נעשה משמעותי.
חמש נקודות מרכזיות
- בסרביה, מאבק סטודנטים נגד שחיתות ולמען אחריות שלטונית הפך לכוח מרכזי שהשפיע על הבחירות באוקטובר 2026.
- בצרפת ובבלגיה צעירים מוחים, בין היתר, על מצב החינוך, שירותים ציבוריים והחלטות ממשלה.
- באיטליה חלק מתנועות המחאה מתמקדות בשכר, בהוצאות דיור ובהרגשה שאין לצעירים אופק כלכלי.
- רשתות חברתיות מסייעות להתארגנות מהירה, אבל אינן מחליפות ארגון מקומי, סטודנטים, איגודים וקבוצות שכונתיות.
- המחאות אינן גוש אידיאולוגי אחיד: חלקן קוראות לרפורמות, אחרות מבקשות חילופי הנהגה או שינוי עמוק יותר.
סרביה: ממחאה בקמפוסים לניצחון פוליטי
בסרביה הפכה מחאת הסטודנטים בשנתיים האחרונות לסמל של מאבק בשחיתות ובמה שנתפס כהיחלשות של מוסדות הדמוקרטיה. צעירים רבים הצטרפו לתנועה בעקבות משברים מקומיים והפכו את הדרישה לאחריות שלטונית לנושא לאומי. בסוף אוקטובר 2026, לאחר בחירות שבהן ספג הנשיא הוותיק אלכסנדר ווצ'יץ' תבוסה, תיארו מפגינים תחושת הקלה לצד ההבנה שהמשימה רק מתחילה.
אחד ההבדלים בין מחאה שמצליחה למלא כיכר לבין מחאה שמשנה את מבנה השלטון הוא היכולת להתארגן גם ביום הבחירות: להציג מועמדים, לגייס מתנדבים, לעקוב אחר הקלפיות ולבנות אמון מעבר לקבוצת פעילים ראשונה. סרביה מציעה מקרה מבחן לאופן שבו כוח סטודנטיאלי יכול לצאת מגבולות האוניברסיטה.
צרפת ובלגיה: הכיתה הופכת לזירה פוליטית
בצרפת יצאו צעירים להפגנות נגד מדיניות החינוך וביטויים נוספים של תסכול מהשלטון. בחלק מהאירועים נרשמו עימותים ונזקים לרכוש, אך אי אפשר להסיק מכך על כלל המשתתפים. ברויטרס תוארו צעירים מהפרברים וממרכזי הערים שמחברים בין איכות בתי הספר להזדמנויות תעסוקה ולהרגשה שמוסדות המדינה מתייחסים אליהם רק בזמן משבר.
בבלגיה הציגו סטודנטים כרזות בוטות נגד הממשלה וקיצוצים בשירותים. בחלק מהמקרים, העלייה בהוצאות המחיה היא הרקע שמחבר דרישות שונות: תחבורה יקרה, שכר דירה שאינו תואם את השכר הצפוי לאחר הלימודים ומוסדות חינוך הזקוקים להשקעה.
איטליה: כשהמעבר לחיים עצמאיים נדחה
באיטליה, כמו במדינות אחרות בדרום אירופה, הקושי לשכור דירה ולעזוב את בית ההורים הוא מקור למתח חברתי. בעיות כמו שכר נמוך בתחילת הקריירה, עבודה לא יציבה ופערי מחירים בין ערים גדולות לפריפריה מזינות תחושה של חוסר הוגנות. צעירים במילאנו תיארו את ההשתתפות במחאה כדרך לשבור את התחושה שאין להם השפעה.
הדמיון בין המדינות אינו הופך את המחאות לזהות. באיטליה עומדות במרכז לעתים שאלות של עבודה ודיור; בסרביה המוקד היה מאבק פוליטי ומוסדי; ובצרפת ובבלגיה בולטת המחלוקת על שירותים ציבוריים. השימוש ברשתות חברתיות ובסמלים תרבותיים יוצר שפה משותפת, לא תוכנית פוליטית אחת.
מה תפקידן של הרשתות החברתיות?
רשתות חברתיות מאפשרות להפיץ בתוך שעות תיעוד של אירוע מקומי, לתאם נקודות מפגש ולהגביר את הלחץ הציבורי. הן גם מסייעות להפוך סלוגן או תמונה לסמל שמגיע לערים אחרות. עם זאת, הצלחה של מחאה תלויה לרוב גם בדברים פחות נוצצים: אספות, משמרות, גיוס תרומות, סיוע משפטי ומפגשים פנים אל פנים.
הפער הזה חשוב: נוכחות חזקה ברשת אינה מעידה בהכרח על רוב בציבור, ומספר צפיות גבוה בסרטון אינו זהה למוכנות להשתתף בבחירות או להקים תנועה פוליטית מתמשכת.
הזווית הישראלית: מה אפשר ללמוד מהדור הצעיר באירופה?
גם בישראל צעירים מתמודדים עם מחירי דיור גבוהים, יוקר מחיה ושאלות על עתידם הכלכלי והאזרחי. אין פירוש הדבר שמחאות אירופה ניתנות להעתקה או שהנסיבות הפוליטיות דומות. ההשוואה מעניינת בעיקר מבחינת השאלה כיצד מצוקה יומיומית הופכת לדרישה לשינוי מוסדי ומדוע תנועות מסוימות מצליחות להרחיב את בסיס התמיכה שלהן.
באתר סיקרנו בנפרד את מחאת הצעירים בצרפת ואת האירועים בברצלונה. כתבת הרוחב הזאת אינה מחליפה את הדיווחים המקומיים, אלא מנסה לזהות את הקווים המשותפים ואת ההבדלים.
אחרי מה לעקוב?
לשאלה אילו תנועות יעברו מהפגנות להתארגנות פוליטית, אילו ממשלות יציעו צעדים מוחשיים בנושאי דיור וחינוך, ומה יקרה כשהעניין התקשורתי יתפוגג. השינוי הפוליטי המשמעותי ביותר עשוי להימדד לא במספר האנשים שהגיעו לכיכר ביום אחד, אלא במה שיקרה בשנה שאחריו.
מקור מרכזי: רויטרס, 28 באוקטובר 2026.
