אחרי שנים שבהן וושינגטון הייתה המרכז הכלכלי והביטחוני הטבעי של קנדה, אוטווה בונה בהדרגה ציר אירופי חדש. שיתוף פעולה ביטחוני, כניסה לתוכנית הרכש SAFE, הרחבת הסחר והאנרגיה – ועכשיו גם רעיון חריג של "חברות-שותפה" באיחוד האירופי.

היחסים עם ארה"ב דוחפים את קנדה מערבה – אבל לא דרומה

במשך עשרות שנים כמעט לא היה צורך לשאול לאן קנדה שייכת מבחינה אסטרטגית. היא הייתה חלק מובהק מהמרחב הצפון-אמריקאי: הכלכלה שלה נשענה על השוק האמריקאי, הביטחון שלה על נאט"ו ועל הברית עם וושינגטון, והגבול הארוך עם ארה"ב הפך את שתי המדינות למערכת כלכלית כמעט משותפת.

בשנה האחרונה התמונה השתנתה. מאז חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, היחסים בין שתי המדינות נקלעו לעימותי מכסים וסחר, והוויכוח סביב עצם התלות של קנדה בארה"ב נעשה חריף יותר. לפי דיווחים שפורסמו בימים האחרונים, מארק קרני מנסה כעת להקטין את אותה תלות באמצעות חיבור עמוק יותר לאיחוד האירופי – לא רק בסחר, אלא גם בתעשייה, אנרגיה, טכנולוגיה, ביטחון ותנועת עובדים.

הרעיון החדש: "חברות-שותפה" באיחוד האירופי

ההתפתחות האחרונה היא גם החריגה ביותר. לפי הדיווחים, קרני בוחן אפשרות שקנדה תקבל מעמד של associate member – חברה-שותפה של האיחוד האירופי. כרגע אין קטגוריה רשמית כזו, ולכן לא מדובר בתהליך הצטרפות רגיל ולא בחברות מלאה באיחוד. הרעיון הוא ליצור מסגרת שתאפשר לקנדה להשתלב בחלקים רחבים יותר של השוק והמערכות האירופיות מבלי להפוך למדינה חברה מן המניין.

לפי הדיווחים, השיחות כוללות אפשרות להקל משמעותית על תנועה של סחורות, שירותים ועובדים בתחומים אסטרטגיים כמו אנרגיה, בינה מלאכותית, ביטחון ומינרלים קריטיים. נידונים גם פרויקטים משותפים של כבלי תקשורת תת-ימיים, מרכזי נתונים, רשתות לוויין ותשתיות ארקטיות. קרני אף שוחח עם מנהיגים אירופים על הרחבת אפשרויות המגורים והעבודה של קנדים באירופה.

זה לא מתחיל היום

הרעיון החדש נשען על תהליך שכבר נמצא בעיצומו. ביוני 2025 חתמו קנדה והאיחוד האירופי על שותפות ביטחונית והגנתית רחבה, וב-2026 הפכה קנדה למדינה הלא-אירופית הראשונה שהצטרפה למנגנון SAFE – תוכנית המימון האירופית לרכש ביטחוני משותף.

המשמעות היא שחברות קנדיות יכולות להשתלב עמוק יותר בפרויקטים של תעשיית הביטחון האירופית, ולא רק למכור נשק או ציוד מבחוץ. מבחינת האיחוד, קנדה מקבלת יחס של שותפה אסטרטגית קרובה מאוד; מבחינת אוטווה, זו דרך לבנות שוק חלופי ולהתחבר ישירות לגל ההשקעות הגדול של אירופה בביטחון.

בפגישה שנערכה בשבוע שעבר בין שרת החוץ הקנדית אניטה אנאנד לבין נציגת החוץ של האיחוד קאיה קאלאס, שני הצדדים ציינו במפורש את ההתקדמות מאז פסגת קנדה-האיחוד של 2025: שיתוף הפעולה הביטחוני, SAFE, מו"מ על הסכם סחר דיגיטלי, מינרלים קריטיים וביטחון כלכלי. פסגה נוספת של קנדה והאיחוד אמורה להיערך בקנדה בסוף אוקטובר.

פולין הפכה לשער חשוב במיוחד

הקשר האירופי החדש של קנדה בולט במיוחד בפולין. השבוע הגיעה לקיילצה משלחת קנדית גדולה לתערוכת הביטחון MSPO, כאשר קנדה היא "מדינת מובילה" באירוע. לפי ממשלת קנדה, יותר מ-200 ארגונים וכמעט 500 נציגים השתתפו במשלחת – הגדולה ביותר שקנדה שלחה אי פעם לפולין בתחום העסקי והביטחוני.

במהלך התערוכה נחתמו יותר מ-20 מזכרי הבנות בין חברות וגופים קנדיים ואירופיים. יצוא הביטחון הקנדי לאירופה עלה ב-56% בשנה האחרונה, ופולין עצמה כבר הפכה לשוק היצוא הביטחוני השני בגודלו של קנדה באירופה. הקשר הזה אינו רק צבאי. הצדדים מדברים גם על אנרגיה, גרעין, טכנולוגיה ותשתיות, וקנדה מנסה למצב את עצמה כספקית אמינה של אנרגיה, מינרלים וטכנולוגיה למדינות אירופה שמבקשות להקטין תלות ברוסיה ובסין.

מה קנדה מחפשת באירופה

מבחינת אוטווה, אירופה מציעה שלושה דברים שקנדה מחפשת כרגע: שוק גדול, שותפות ביטחונית ודרך להקטין תלות בארה"ב. האיחוד האירופי הוא שוק של מאות מיליוני צרכנים, והוא משקיע סכומים גדולים בתחומים שבהם לקנדה יש יתרון – אנרגיה, אורניום, מינרלים קריטיים, תעשיות ביטחוניות, חלל וטכנולוגיה.

לקנדה יש גם יתרון פוליטי. היא חברה בנאט"ו, תומכת באוקראינה, מזוהה עם המחנה המערבי ואינה נתפסת באירופה כאיום כלכלי או אסטרטגי. לכן, מבחינת חלק מהמדינות באיחוד, קל יותר לפתוח בפניה מסגרות שבדרך כלל שמורות לשותפות אירופיות קרובות.

ומה אירופה מקבלת מקנדה

גם מבחינת אירופה יש היגיון בחיבור הזה. האיחוד מחפש בשנים האחרונות מקורות אמינים יותר לאנרגיה, חומרי גלם ומערכות ביטחון, ומנסה להקטין תלות גם בארה"ב וגם בסין. קנדה יכולה לספק אורניום, מינרלים קריטיים, אנרגיה וטכנולוגיות מתקדמות, ובמקביל היא נשארת חלק בלתי נפרד מהמערכת הביטחונית של נאט"ו.

בנוסף, השינויים ביחסי ארה"ב עם בעלות בריתה דוחפים את אירופה לבנות רשת צפופה יותר של שותפים שאינם תלויים לחלוטין בוושינגטון. קנדה מתאימה היטב לתפקיד הזה, במיוחד אם אוטווה עצמה מחפשת אלטרנטיבה לתלות ההיסטורית בארה"ב.

אבל הדרך למעמד מיוחד עדיין ארוכה

גם אם הרעיון של "חברות-שותפה" נשמע דרמטי, הוא עדיין רחוק ממימוש. האיחוד האירופי יצטרך להחליט אם בכלל ליצור קטגוריה חדשה כזו, ולהסכים אילו זכויות וחובות היא מעניקה. יש גם רגישות פוליטית בתוך אירופה: כל הסדר שמעניק לקנדה גישה רחבה לשוק או לניידות עובדים עלול לעורר השוואות לבריטניה וליחסים שלאחר הברקזיט.

בנוסף, הסכם הסחר הקיים CETA עדיין לא זכה לאשרור מלא בכל מדינות האיחוד, כמעט עשור לאחר שהחל לפעול באופן זמני. זה ממחיש עד כמה גם קשרים קרובים יכולים להיתקע במנגנון הפוליטי האירופי.

שינוי בזהות האסטרטגית של קנדה

קנדה לא עומדת לעזוב את צפון אמריקה, וארה"ב תישאר השותפה הכלכלית החשובה ביותר שלה בעתיד הנראה לעין. אבל ההתפתחויות של השנה האחרונה מצביעות על שינוי עמוק יותר: אוטווה כבר אינה מניחה שהקשר עם וושינגטון מספיק בפני עצמו.

הכניסה ל-SAFE, הרחבת תעשיית הביטחון המשותפת, המגעים על סחר דיגיטלי ומינרלים קריטיים, שיתוף הפעולה עם פולין – ועכשיו גם השיח על מעמד חדש מול האיחוד – מצביעים על ניסיון לבנות לקנדה זהות טרנס-אטלנטית חזקה יותר. אם המהלך יתקדם, קנדה עשויה להפוך ממדינה צפון-אמריקאית עם קשרים טובים לאירופה לשותפה שמחוברת בפועל לחלק מן המערכות הכלכליות והביטחוניות של האיחוד.

אחרי מה לעקוב

פסגת קנדה-האיחוד בסוף אוקטובר תהיה נקודת מבחן חשובה. כדאי לעקוב אם המונח associate member יופיע במסמכים רשמיים, אם יוכרז על הסכם סחר דיגיטלי, ואם קנדה תקבל גישה נוספת לשוק, לתוכניות ביטחון או למסגרות ניידות עובדים.