בתוך פחות משני עשורים ירד מספר המילים שאנשים אומרים ביום בכמעט שליש, לפי ניתוח של מאות אלפי הקלטות מחיי היום־יום. הירידה החלה הרבה לפני הקורונה, והיא חדה במיוחד אצל צעירים. הסמארטפונים, ההודעות והרשתות החברתיות הם הסבר מתבקש, אבל הנתונים אינם מוכיחים שהם האחראים. ייתכן שהשינוי עמוק יותר: בחיים מודרניים יש פשוט פחות מצבים שבהם אנחנו צריכים לדבר זה עם זה.
לפני עשרים שנה מתיאס מהל ניסה לענות על שאלה שהייתה אז חומר מצוין לשיחות סלון: האם נשים באמת מדברות הרבה יותר מגברים. באותם ימים הסתובבה בספרים ובתקשורת טענה שלפיה אישה אומרת כ־20 אלף מילים ביום וגבר רק 7,000. המספרים נשמעו מדעיים, התאימו לסטריאוטיפ מוכר, אבל לא נשענו על מדידה טובה במיוחד.
מהל, פסיכולוג מאוניברסיטת אריזונה, ועמיתיו החליטו למדוד. הם נתנו למאות אנשים לשאת במשך כמה ימים מכשיר קטן שדגם לפרקי זמן קצרים את הצלילים בסביבתם. מן ההקלטות אפשר היה להעריך כמה מילים כל משתתף אמר ביום רגיל, לא בחדר ניסויים ולא מתוך דיווח בדיעבד.
המחקר שפורסם ב־Science ב־2007 כלל 396 משתתפים. נשים וגברים אמרו בערך אותה כמות: הנשים 16,215 מילים ביום בממוצע והגברים 15,669. הממצא המרכזי היה שהפער בין המינים קטן בהרבה מהמיתוס הפופולרי. המספר שנותר מאז בתודעה היה פשוט יותר: אדם אומר בערך 16 אלף מילים ביום. למחקר המקורי.
כמעט שני עשורים לאחר מכן חזרו חוקרים לשאלה בעזרת מאגר גדול בהרבה. הפעם התברר שהוויכוח הישן על נשים וגברים הסתיר שינוי אחר: מספר המילים שאנשים אומרים ביום היה נמוך משמעותית מזה שנמדד בתחילת הדרך.
יותר מחצי מיליון הצצות ליום־יום
המחקר הגדול פורסם ב־2025 ב־Journal of Personality and Social Psychology. הוא איחד נתונים מ־22 מחקרים שבהם השתתפו 2,197 בני אדם, בני 10 עד 94. בסך הכול נותחו 631,030 דגימות אודיו מחיי היום־יום. רוב הנתונים נאספו בארצות הברית, ולצדם היו מחקרים ממקסיקו, אוסטרליה ואירופה. למאמר המלא.
גם המחקר הזה עסק במקור בשאלה אם נשים מדברות יותר מגברים. במאגר כולו נשים אמרו בממוצע 13,349 מילים ביום וגברים 11,950. החוקרים מצאו שהפער משתנה לפי גיל ושאי־הוודאות סביב חלק מן ההערכות גדולה. אצל אנשים בוגרים בגילי הביניים נמצא פער ברור יותר; אצל צעירים ומבוגרים מאוד הוא היה קטן בהרבה. ההבדלים בין אנשים בודדים היו עצומים — מפחות ממאה מילים ביום ועד יותר מ־120 אלף.
אבל הממוצע של כל המשתתפים עורר שאלה אחרת. הוא עמד על 12,792 מילים ביום — לעומת 15,959 במחקר מ־2007 שנעשה באותה שיטת מדידה.
החוקרים בדקו תחילה שלא מדובר בטעות בחישוב. לאחר מכן ולריה פייפר ומתיאס מהל חזרו אל נתוני 22 המחקרים ובדקו אם השנה שבה נאספו ההקלטות קשורה לכמות הדיבור. התוצאה פורסמה במרץ 2026 במאמר קצר בכתב העת Perspectives on Psychological Science. למחקר.
338 מילים פחות ביום בכל שנה שעוברת
הנתונים נאספו בין 2005 ל־2019. כאשר פייפר ומהל הציבו את אומדן מספר המילים של כל משתתף מול שנת האיסוף, המודל הסטטיסטי הצביע על ירידה ממוצעת של 338 מילים מדוברות ביום לכל שנת לוח.
המשמעות אינה שאדם מסוים התעורר מדי שנה ואמר בדיוק 338 מילים פחות. החוקרים לא עקבו במשך 14 שנה אחרי אותם אנשים. אלה משתתפים שונים שנמדדו בזמנים שונים, והממצא הוא קשר סטטיסטי בין שנת המדידה לבין כמות הדיבור.
גם טווח אי־הוודאות רחב: לפי המאמר, רווח האמינות של 95% נע מירידה של 652 מילים ועד ירידה של 25 מילים בשנה. לכן 338 הוא אומדן מרכזי, לא מספר שאפשר להשתמש בו כמונה מדויק של כמות הדיבור האנושית.
ובכל זאת, לאורך התקופה ההבדל מצטבר. על פי המודל, מספר המילים היומי המשוער ירד בכ־28% בין 2005 ל־2019. החוקרים מציינים ש־338 מילים ביום מצטברות ליותר מ־120 אלף מילים בשנה.
זהו ממצא יוצא דופן גם מפני שהנתונים מסתיימים ב־2019. הירידה התרחשה לפני הקורונה, לפני הסגרים ולפני שהעבודה מהבית והפגישות בזום הפכו לחלק קבוע מחייהם של מיליוני עובדים.
הצעירים מדברים פחות מהר יותר
עליית הסמארטפון כמעט חופפת לתקופה שנבדקה. ב־2005 רוב התקשורת הדיגיטלית הניידת עוד התבססה על שיחות ומסרונים. עד 2019 כבר היה אפשר לנהל חלק ניכר מהחיים החברתיים דרך ווטסאפ, iMessage, פייסבוק, אינסטגרם ושורה של שירותים אחרים.
אפשר לקבוע פגישה בלי לדבר, לשאול מה נשמע בלי לשמוע קול, להזמין אדם לאירוע, לבטל, להתנצל, להתווכח ולשלוח ברכת יום הולדת בלי לומר מילה בקול.
הנתונים לפי גיל מתיישבים עם האפשרות שהשינוי הטכנולוגי תרם לירידה. בקרב בני פחות מ־25 העריכו החוקרים ירידה של כ־451 מילים מדוברות ביום לכל שנת לוח. אצל בני 25 ומעלה האומדן היה כ־314 מילים. החוקרים מגדירים את ההשוואה הזאת כתיאורית, ולא כהוכחה לכך שהטלפון או הרשתות החברתיות גרמו להבדל.
הירידה נמדדה גם בקבוצה המבוגרת יותר. פייפר ומהל כותבים שהגיל — המשמש כאן לכל היותר כמדד עקיף לחשיפה לסוגים שונים של טכנולוגיה — אינו מסביר את מלוא המגמה. הם מעלים אפשרות של "שינויים מבניים באופן שבו החברה מתכנסת ומתקשרת".
מהל אמר בריאיון לאוניברסיטת אריזונה במרץ 2026 שאנשים נוטים לייחס מיד את הממצא לסמארטפונים ולרשתות החברתיות, אבל לדעתו ההסבר אינו יכול להסתכם בכך. לראיון המלא.
פחות סיבות לדבר
בעשורים האחרונים לא השתנה רק האופן שבו אנחנו מתקשרים עם חברים. השתנתה גם כמות האינטראקציות הקטנות שהיו פעם חלק כמעט בלתי נמנע מהיום.
כדי להגיע למקום לא מוכר אין צורך לעצור ולשאול אדם ברחוב. GPS עושה זאת. מונית מגיעה בלי שיחה עם תחנת מוניות. במסעדה אפשר להזמין דרך מסך. בסופרמרקט יש קופה עצמית. כרטיסי רכבת ומטוס מגיעים לטלפון. פעולות בנקאיות נעשות בלי פקיד. אוכל מגיע הביתה לאחר סדרת לחיצות.
כל אחד מהשינויים האלה חסך זמן, ולעיתים גם טרחה. קשה לטעון שהחיים היו טובים יותר רק מפני שפעם היה צריך לעמוד בתור ולדבר עם קופאי. אבל האינטראקציות האלה היו גם חלק מן הכמות המצטברת של מגע אנושי במהלך היום.
מהל משתמש בדיוק בדוגמאות האלה — GPS, קופות בשירות עצמי ומסכי הזמנה — כשהוא מנסה להסביר כיצד מאות מילים יכולות להיעלם בלי שאנשים ירגישו שהם הפסיקו לנהל שיחות. לדבריו, סביר שלא מדובר בשיחה אחת גדולה שאנשים חדלו לקיים, אלא בהרבה חילופי דברים קצרים שפשוט אינם מתרחשים יותר.
גם העבודה השתנתה. שאלה שפעם דרשה לקום מהשולחן ולגשת לעמית יכולה להישלח ב־Slack או ב־Teams. יום עבודה מהבית עשוי לחסוך נסיעה, אבל גם את המשפטים עם מי שישב לידך באוטובוס, את השיחה במטבח ואת המפגש במסדרון. חלק מהתהליכים האלה החלו הרבה לפני 2020.
המחקר אינו יודע לומר אילו שיחות נעלמו. הוא לא מבחין בין שיחה עם בן זוג, שיחה מקצועית, הזמנה בבית קפה או ויכוח עם אדם זר. הוא סופר מילים מדוברות.
עוד סימן: פחות זמן שמוקדש לחברה ולשיחה
נתונים אחרים, שנאספו בדרך שונה לחלוטין, מצביעים על שינוי בכיוון דומה.
הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה של העבודה השוותה את האופן שבו בני דור המילניום בגילי 23–38 השתמשו בזמן ב־2019 לאופן שבו בני דור X, כשהיו בדיוק באותם גילים, השתמשו בו ב־2003.
בני דור המילניום הקדישו בממוצע שמונה דקות פחות ביום ל"סוציאליזציה ותקשורת". אצל נשים ההבדל הגיע ל־16 דקות: 34 דקות ביום לעומת 50 אצל בנות דור X באותו גיל. במקביל גדל הזמן שהוקדש למשחקים ולשימוש במחשב לצורכי פנאי. לניתוח של הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה של העבודה.
ההשוואה הזו אינה מודדת דיבור ואינה מאפשרת לקבוע שהמסכים החליפו את השיחות. שתי הקבוצות שונות גם במבנה המשפחה, במספר הילדים, בהרגלי העבודה ובגורמים נוספים. היא כן מספקת ראיה עצמאית לכך שבמשך התקופה שבה פייפר ומהל מזהים ירידה במילים, נמדדה בארצות הברית גם ירידה בזמן שהוקדש במפורש לסוציאליזציה ולתקשורת.
ואולי המילים פשוט עברו למקום אחר
הסבר אפשרי אחר הרבה פחות קודר: בני אדם אינם מתקשרים פחות, אלא החליפו את הקול בטקסט.
השיחה עם בן הזוג על מה לקנות בדרך הביתה הפכה לשלוש הודעות. חברים שפעם התקשרו זה לזה מנהלים קבוצה שפועלת כל היום. משפחה המפוזרת בכמה ארצות יכולה לשתף תמונות, הודעות קוליות וסרטונים בהיקף שלא היה אפשרי בעידן הטלפון הקווי.
ייתכן שאנחנו אפילו מחליפים יותר מידע ויותר מילים מאי פעם.
המחקר אינו מודד את זה. הוא אינו יודע כמה מילים המשתתפים כתבו, כמה הודעות שלחו או כמה זמן בילו בשיחות כתובות. לכן אי אפשר להסיק ממנו ש"התקשורת האנושית ירדה ב־28%". הממצא צר יותר: כמות המילים שנאמרו בקול ירדה במדגמים שנבדקו.
פייפר ומהל עצמם מעלים את האפשרות שהתקשורת הדיגיטלית מחליפה חלק מן הדיבור, אבל מדגישים שנותרה שאלה נוספת: האם תקשורת כתובה ממלאת את אותו תפקיד חברתי ופסיכולוגי שממלאת שיחה מדוברת. הנתונים שלהם אינם מאפשרים לענות על כך.
לא כל המילים שוות
אין גם סיבה להניח שאדם שמדבר 20 אלף מילים ביום חי חיים חברתיים טובים יותר מאדם שאומר 8,000.
מחקר אחר של מהל ועמיתים, שפורסם ב־Psychological Science ב־2018, בדק את הקשר בין שיחות בחיי היום־יום לבין שביעות רצון מהחיים. החוקרים איחדו ארבעה מדגמים ובהם 486 מבוגרים. אנשים שדיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר נטו לבלות פחות זמן לבד, יותר זמן בשיחה ויותר זמן בשיחות מהותיות. לעומת זאת, לא נמצא קשר אמין בין כמות ה"סמול טוק" לבין שביעות הרצון. למחקר.
גם כאן אין הוכחה לסיבתיות. אנשים שמרגישים טוב עשויים לחפש יותר חברה, וחברה עשויה להשפיע על האופן שבו אנשים מרגישים. סביר שהקשר פועל בשני הכיוונים.
הממצא כן מזכיר שמספר המילים הוא מדד גס. חמש דקות עם חבר קרוב אינן זהות לחמש דקות בוויכוח עם שירות לקוחות. אלף מילים בארוחת ערב אינן בהכרח שוות לאלף מילים בישיבת עבודה.
לכן השאלה החשובה שמעלה הירידה אינה רק כמה מילים נעלמו, אלא אילו מילים.
המפגשים שאיש אינו מתכנן
חלק מן הקשרים האנושיים אינם נוצרים מתוך החלטה "להיות חברתיים". הם תוצר לוואי של חיים במקום שבו נמצאים אנשים אחרים.
עומדים ליד מישהו ומתחילים לדבר. פוגשים שוב ושוב את אותו שכן. מכירים את האדם שמוכר קפה בבוקר. שיחה שנועדה להימשך חצי דקה מתארכת לחמש דקות. שום אפליקציה אינה נדרשת ואיש אינו קובע אותה ביומן.
אלה גם המפגשים שהכי קל לייעל החוצה.
אם מפסיקים להיפגש עם חבר קרוב, מרגישים בחסרונו. אם כבר אין צורך לשאול אדם זר איך מגיעים לתחנת הרכבת, כמעט אי אפשר להרגיש שאירע משהו. המידע התקבל מהר יותר ובצורה מדויקת יותר.
אפשר להסתכל על כך גם מהכיוון ההפוך. במשך מאות שנים חלק ניכר מהשיחות היומיומיות התקיים מפני שלא הייתה ברירה אחרת. אנשים דיברו עם מוכרים מפני שלא הייתה קופה עצמית, שאלו בדרך מפני שלא הייתה מפה בכיס, התקשרו מפני שלא הייתה הודעה כתובה מיידית. אולי לא כל האינטראקציות האלה ראויות לגעגוע.
השאלה המחקרית היא מה קורה כאשר רבות מהן נעלמות יחד.
ומה קרה אחרי 2019
המאגר שבו השתמשו פייפר ומהל נעצר בדיוק לפני נקודת שבר חברתית עצומה. הקורונה הכניסה מאות מיליוני אנשים לבתים, צמצמה מפגשים פנים אל פנים והאיצה עבודה מרחוק, משלוחים, קניות מקוונות ושירות עצמי.
אי אפשר להמשיך באופן מכני את קו הירידה של 338 מילים בשנה ולחשב כמה מילים אמור אדם לומר ב־2026. החוקרים לא עשו זאת, והנתונים אינם מצדיקים את החישוב.
מהל אמר שהוא חושד שהמגמה לא נעלמה, אבל זו השערה שדורשת מדידה חדשה.
ייתכן שהקורונה האיצה אותה. ייתכן שהודעות קוליות, שיחות וידאו והחזרה למפגשים חברתיים מאז פיצו על חלק מן הירידה. ייתכן שהתמונה שונה לחלוטין בין עובד מהבית, מורה, נהג אוטובוס, סטודנט, הורה לילדים קטנים ופנסיונר.
המחקר הנוכחי יודע לתאר תקופה שהסתיימה לפני שבע שנים. דווקא משום כך הוא מסקרן: השינוי הגדול בכמות הדיבור לא התחיל עם הקורונה. הוא כבר היה שם.
338 מילים אינן הרבה. עד שמחברים אותן
כמה זמן לוקח לומר 338 מילים? בקצב שיחה רגיל, דקות ספורות.
זו יכולה להיות שיחה קצרה במטבח של המשרד. טלפון במקום הודעה. כמה משפטים עם שכן. עוד שתי שאלות בארוחת ערב. סיפור קטן שלא סופר.
איש לא החליט לוותר על מאות מילים ביום. לא הייתה נקודה שבה החברה המערבית בחרה לדבר פחות. התקבלו במקום זאת אלפי החלטות אחרות: להשתמש באפליקציה, לשלוח הודעה, לעבוד יום נוסף בבית, לעבור בקופה העצמית, לשים אוזניות בדרך, להזמין דרך מסך.
רובן הגיוניות. רבות מהן שיפרו את החיים.
אחרי מספיק שנים אפשר למדוד גם את מה שנעלם בדרך.
פייפר ומהל אינם יודעים עדיין אם מדובר בשינוי שלילי, אם הוא מתקזז באמצעות תקשורת דיגיטלית אחרת או אם יש לו בכלל מחיר חברתי שאפשר לכמת. המאמר שלהם מסתיים בשאלות, לא בתשובות: עם מי הפסקנו לדבר, אילו שיחות נעלמו, האם הירידה מתחלקת באופן שווה בין אנשים, ומה עשויות להיות ההשלכות שלה.
המחקר המקורי של מהל נועד לבדוק אם נשים מדברות יותר מגברים. כמעט עשרים שנה אחר כך, אותה שיטת מדידה העלתה שאלה רחבה יותר.
לא מי מדבר יותר. כמה פחות אנחנו מדברים — ומה, אם בכלל, אבד יחד עם המילים.
מקורות מרכזיים
- Valeria A. Pfeifer & Matthias R. Mehl, “Sliding Into Silence? We Are Speaking 300 Daily Words Fewer Every Year”, Perspectives on Psychological Science, 2026.
- Colin A. Tidwell ואחרים, “Are Women Really (Not) More Talkative Than Men?”, Journal of Personality and Social Psychology, 2025.
- Matthias R. Mehl ואחרים, “Are Women Really More Talkative Than Men?”, Science, 2007.
- University of Arizona, “Are we talking less? A Q&A with psychologist Matthias Mehl”, 2026.
- U.S. Bureau of Labor Statistics, “Time use of millennials and Generation X: differences across time”, 2022.
- Anne Milek ואחרים, “‘Eavesdropping on Happiness’ Revisited”, Psychological Science, 2018.
