ארצות הברית משלימה עד 30 בספטמבר את יציאת הכוחות מהבסיסים האחרונים שבהם עוד נותרו חיילים אמריקאים בעיראק. זהו סיום של הפרק הצבאי שהתחדש ב־2014 במלחמה נגד דאעש, בתוך סיפור אמריקאי־עיראקי שהחל בפלישה של 2003. מיליציות הנתמכות בידי איראן מציגות את היציאה כניצחון, בעוד גורמי ביטחון עיראקיים וכורדיים מזהירים מפני חלל שיוכל לשרת גם את טהרן וגם תאי דאעש.
הנסיגה הנוכחית נקבעה מראש בהסכם בין וושינגטון לבגדאד, אבל העיתוי שלה דרמטי במיוחד: ארצות הברית נמצאת בעימות צבאי ישיר עם איראן, מיליציות שיעיות המזוהות עם טהרן מחזיקות כוח פוליטי וצבאי משמעותי בעיראק, ודאעש — אף שאיבד מזמן את המדינה האסלאמית שהקים — ממשיך להפעיל תאי שטח.
Reuters דיווחה ב־29 בספטמבר כי הכוחות האמריקאיים שנותרו בעיראק אמורים לצאת מהבסיסים האחרונים עד 30 בספטמבר.
5 נקודות מרכזיות
- הכוחות האמריקאיים האחרונים אמורים לעזוב את בסיסיהם בעיראק עד 30 בספטמבר 2026.
- כ־4,500 אמריקאים נהרגו בעיראק מאז הפלישה ב־2003, לפי Reuters.
- מיליציות פרו־איראניות מציגות את היציאה כ״ניצחון היסטורי״ וכ״תבוסה לפרויקט האמריקאי״.
- גורמי ביטחון עיראקיים וכורדיים חוששים שהפחתת מודיעין, מל״טים ותמיכה לוגיסטית אמריקאית תאפשר לדאעש להתארגן מחדש.
- מתוך 18 אנשי צבא אמריקאים שנהרגו השנה במסגרת המלחמה עם איראן, שבעה נהרגו בעיראק, לפי Reuters.
מסדאם חוסיין ועד היציאה האחרונה
הנוכחות האמריקאית בעיראק אינה סיפור רציף של 23 שנה.
ארצות הברית פלשה לעיראק במרץ 2003, הפילה את משטרו של סדאם חוסיין ונכנסה למלחמה ארוכה נגד מרד סוני, אל־קאעידה בעיראק ומיליציות שיעיות. בשנים הקשות ביותר של המלחמה הוצבו במדינה יותר מ־150 אלף חיילים אמריקאים.
כ־4,500 אמריקאים נהרגו במהלך המלחמה והכיבוש — כמעט פי שניים ממספר האמריקאים שמתו במלחמה המקבילה באפגניסטן, לפי Reuters.
בסוף 2011 עזבו הכוחות האמריקאיים את עיראק כמעט לחלוטין.
אבל פחות משלוש שנים לאחר מכן הם חזרו.
ואז הגיע דאעש
בקיץ 2014 השתלט דאעש במהירות על מוסול ועל שטחים עצומים בעיראק ובסוריה. בשיאו שלט הארגון בכשליש משטח עיראק והקים ״חליפות״ שחצתה את הגבול בין שתי המדינות.
ארצות הברית חזרה לעיראק בראש קואליציה בינלאומית. הפעם המטרה לא הייתה החלפת משטר, אלא סיוע לצבא העיראקי ולכוחות הכורדיים להביס את דאעש.
המדינה האסלאמית איבדה את שליטתה הטריטוריאלית בעיראק ב־2017 ובהמשך גם בסוריה, אבל פעילות הקואליציה לא הסתיימה. הכוחות האמריקאיים נשארו לצורכי מודיעין, ייעוץ, אימון ותמיכה בפעולות נגד תאי דאעש.
גם בשנים האחרונות CENTCOM המשיך לתאר את דאעש כאיום שלא הובס לחלוטין.
ההסכם ליציאה נחתם כבר ב־2024
הנסיגה הנוכחית אינה החלטה שהתקבלה בעקבות אירוע מהשבועות האחרונים.
בספטמבר 2024 הודיעו ממשלות ארצות הברית ועיראק על תוכנית דו־שלבית לסיום משימת הקואליציה.
השלב הראשון היה אמור לסיים את משימת הקואליציה הצבאית בעיראק ולהעביר את היחסים למסגרת ביטחונית דו־צדדית. השלב השני נועד לאפשר לארצות הברית ולקואליציה להמשיך לתמוך בפעולות נגד דאעש בסוריה מתוך בסיסים בעיראק עד ספטמבר 2026.
כעת השלב הזה מגיע לסיומו, והחיילים האמריקאים שנותרו יוצאים מהבסיסים האחרונים במדינה.
שיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות יכול להימשך גם לאחר מכן — באימונים, ציוד, מודיעין וקשרים בין הצבאות — אבל ללא אותה נוכחות קבועה בשטח.
המיליציות הפרו־איראניות חוגגות
עבור איראן ובעלות בריתה בעיראק, היציאה האמריקאית היא הישג אסטרטגי וסמלי.
אבו מוג׳תבא אל־יאסירי, מפקד ב״ההתנגדות האסלאמית בעיראק״ — מסגרת הכוללת פלגים חמושים הנתמכים בידי איראן — תיאר בפני Reuters את הנסיגה כ״ניצחון היסטורי״ וכ״תבוסה מוחצת לפרויקט האמריקאי״.
לדבריו, 30 בספטמבר יסמן את סיומו של ״דף שחור״ בהיסטוריה העיראקית.
גם בטהרן מציגים את המהלך כניצחון.
אמיר חיאת מוקדם, סגן יו״ר ועדת הביטחון הלאומי בפרלמנט האיראני, אמר כי ביטחון יציב יותר יגיע לעיראק לאחר יציאת האמריקאים וכי איראן מברכת על המהלך.
החשש: מי ימלא את החלל?
אחד המאפיינים יוצאי הדופן של עיראק בעשור האחרון היה היכולת לקיים במקביל קשרים הדוקים עם וושינגטון ועם טהרן.
ממשלות עיראק עבדו עם ארצות הברית במאבק בדאעש ובבניית הצבא, ובאותו זמן חלק מהמפלגות והמיליציות החזקות במדינה שמרו על יחסים עמוקים עם איראן.
הנוכחות האמריקאית שימשה, בין היתר, כמשקל נגד להשפעה האיראנית.
ג׳אסם אל־בהדלי, מומחה עיראקי למיליציות שיעיות, אמר ל־Reuters כי איראן עשויה להרוויח אסטרטגית מהיציאה משום שהיא מסירה כוח צבאי שהגביל במשך שנים את השפעתה בעיראק.
לדבריו, המיליציות עשויות לנסות לתרגם את מה שהן רואות כניצחון להשפעה גדולה יותר על החלטות ביטחוניות ופוליטיות.
לא כולם בעיראק חושבים שזה הזמן לעזוב
הרצון לסיים נוכחות צבאית זרה זוכה לתמיכה רחבה בעיראק. אבל ההסכמה על עצם הריבונות אינה מבטלת את החשש מהעיתוי.
עבד א־רחמן א־זובעי, מנהיג שבטי סוני מפלוג׳ה — עיר שהייתה בעבר אחד ממוקדי ההתנגדות הקשה ביותר לאמריקאים — אמר ל־Reuters כי לדעתו עיראק עדיין אינה מוכנה לחלוטין לקבל על עצמה את כל האחריות הביטחונית.
החשש אינו דווקא מפלישה או מקריסת הצבא העיראקי, אלא מחלל שיכול לשמש ארגונים חמושים שונים.
ודאעש עדיין שם
דאעש כבר אינו מחזיק ערים גדולות או טריטוריה רציפה בעיראק, אבל הוא לא נעלם.
לפי גורמי ביטחון עיראקיים וכורדיים ששוחחו עם Reuters, הארגון עדיין מפעיל רשת של תאים רדומים.
המפקד הכורדי סירוואן ברזאני אמר כי בשבועות שלפני היציאה האמריקאית נצפתה תנועה מחודשת של תאים כאלה. לדבריו, עצם הידיעה שהקואליציה עוזבת העלתה את המורל בקרב אנשי הארגון.
ארבעה גורמי ביטחון וצבא עיראקיים אמרו ל־Reuters כי תא החשוד בהשתייכות לדאעש נערך לפיגועי התאבדות סביב מועד הנסיגה.
אין בכך הוכחה שדאעש עומד בפני חזרה בסגנון 2014. אבל החשש הוא שאובדן חלק מיכולות המודיעין, המל״טים והתמיכה הלוגיסטית האמריקאית יקשה על איתור התאים לפני שהם פועלים.
המלחמה עם איראן הגיעה גם לבסיסים בעיראק
היציאה מתרחשת בזמן שבו עיראק שוב הפכה לזירה בתוך עימות אזורי גדול יותר.
לפי Reuters, מתוך 18 אנשי הצבא האמריקאים שנהרגו השנה במלחמה עם איראן, שבעה נהרגו בעיראק.
האחרון שבהם היה סמל מייקל עמנואל סווינטון, בן 30, שנהרג ב־18 ביולי בבסיס ארביל שבצפון עיראק.
CENTCOM מסר שהוא נהרג במהלך פיצוץ מבוקר של תחמושת שלא התפוצצה, שהייתה חלק מרחפן תקיפה איראני חד־כיווני שהופל. חייל נוסף נפצע באורח קל.
המוות הזה הפך בדיעבד לסמל לאופן שבו השתנתה המשימה האמריקאית: החייל האמריקאי האחרון שנהרג בעיראק לא מת בקרב מול צבא עיראקי או דאעש — אלא במהלך טיפול בשרידי רחפן איראני.
2003 ו־2026 הן שתי עיראק שונות
כשהכוחות האמריקאיים נכנסו לבגדאד ב־2003, ארצות הברית הייתה הכוח החיצוני הדומיננטי במדינה.
כשהם עוזבים ב־2026, המציאות שונה כמעט לחלוטין.
עיראק מחזיקה מוסדות שלטון וצבא משלה, דאעש איבד את השליטה הטריטוריאלית שלו, וארצות הברית כבר אינה כוח כובש.
אבל במקביל, איראן בנתה במהלך שני העשורים האחרונים רשת עמוקה של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים בעיראק. כמה מהמיליציות המזוהות עם טהרן משולבות במנגנונים רשמיים של המדינה ומחזיקות גם השפעה פוליטית.
היציאה האמריקאית אינה יוצרת את ההשפעה האיראנית — אבל היא מסירה אחד הכוחות שהגבילו אותה.
ומה נשאר לארצות הברית באזור?
היציאה מעיראק אינה יציאה אמריקאית מהמזרח התיכון.
לארצות הברית ממשיכים להיות כוחות, בסיסים והסדרים צבאיים במדינות אחרות באזור, והיא נמצאת ב־2026 בעימות ישיר עם איראן.
עם זאת, עיראק הייתה במשך יותר משני עשורים אחד המרכזים הסמליים והמבצעיים ביותר של המעורבות האמריקאית במזרח התיכון.
היציאה מהבסיסים האחרונים היא לכן הרבה יותר מתנועה של כמה מאות או אלפי חיילים ממקום למקום. היא מסיימת פרק שהחל בהפלת סדאם חוסיין, עבר דרך מלחמת גרילה עקובה מדם, נסיגה, עליית דאעש וחזרה אמריקאית — ומסתיים בזמן שאיראן ובעלות בריתה חזקות יותר בתוך המערכת העיראקית מאשר היו ב־2003.
האם ארצות הברית עוד יכולה לחזור?
ההיסטוריה העיראקית עצמה מלמדת שקשה לומר ״לעולם לא״.
ארצות הברית כבר יצאה כמעט לחלוטין בסוף 2011, וחזרה ב־2014 כאשר דאעש השתלט במהירות על שטחים עצומים והגיע לשערי בגדאד וארביל.
הפעם וושינגטון ובגדאד מדגישות שהצבא העיראקי והפשמרגה חזקים ומנוסים יותר. מערכת היחסים הביטחונית בין המדינות אמורה להימשך גם בלי בסיסים אמריקאיים קבועים.
המבחן יהיה מה קורה ביום שאחרי.
אם דאעש יישאר ברמה של תאי טרור מוגבלים, ואם ממשלת עיראק תצליח לרסן מיליציות הפועלות מחוץ לשליטתה, היציאה עשויה להפוך לסיומו האמיתי של העידן הצבאי האמריקאי במדינה.
אם אחד משני הדברים האלה ישתנה, ההיסטוריה של 2014 תחזור מהר מאוד לשולחן הדיונים בוושינגטון.
אחרי מה לעקוב
הנקודה הראשונה היא פעילות דאעש בשבועות ובחודשים שאחרי היציאה: האם הדיווחים על התעוררות תאים יישארו אירועים מקומיים או יהפכו למגמה.
במקביל כדאי לעקוב אחר המיליציות המזוהות עם איראן — לא רק אחר מספר התקיפות שלהן, אלא אחרי כוחן בתוך מוסדות הביטחון והפוליטיקה העיראקיים.
המבחן השלישי יהיה מערכת היחסים בין בגדאד לוושינגטון. יציאת החיילים אינה אמורה לסיים את שיתוף הפעולה הביטחוני, והיקפו המעשי יראה עד כמה ארצות הברית יכולה להמשיך להשפיע בעיראק בלי כוחות קבועים בשטח.
הזווית הישראלית
מבחינת ישראל, המשמעות העיקרית של היציאה האמריקאית היא איראן.
עיראק היא חוליה מרכזית ברצף הגיאוגרפי שבין איראן, סוריה ולבנון. מיליציות עיראקיות המזוהות עם טהרן כבר השתתפו בשנים האחרונות בתקיפות נגד יעדים אמריקאיים ונגד מדינות אחרות באזור, וארצות הברית מאשימה חלק מהן בפעולה ישירה בהכוונה איראנית.
פחות נוכחות אמריקאית בשטח יכולה להגדיל את מרחב הפעולה של אותן מיליציות — אך מידת ההשפעה בפועל תלויה בעיקר ביכולתה של ממשלת עיראק לשלוט בהן.
במקביל, עיראק עצמה מנסה שלא להפוך לזירת עימות קבועה בין איראן, ארצות הברית וישראל. היציאה האמריקאית תבחן עד כמה בגדאד מסוגלת לשמור על האיזון הזה בלי הכוח הצבאי ששימש במשך שנים כמשקל נגד לטהרן.
מקורות מרכזיים
Reuters, 29 בספטמבר 2026 — יציאת הכוחות האמריקאיים מהבסיסים האחרונים בעיראק; תגובת המיליציות הפרו־איראניות; החשש מחזרת דאעש; נתוני ההרוגים האמריקאים.
ההצהרה המשותפת של ארה״ב ועיראק, 27 בספטמבר 2024 — סיום משימת הקואליציה והמעבר לשותפות ביטחונית דו־צדדית.
U.S. Central Command — פעילות נגד דאעש והאירוע שבו נהרג סמל מייקל סווינטון ליד ארביל ביולי 2026.
