החרם התרבותי על ישראל, שהיה במשך שנים בעיקר קמפיין של פעילים וארגונים, מורגש כיום גם בהחלטות של רשתות שידור, פסטיבלים, מפיקים ואמנים. בשבועות האחרונים הודיעה הולנד כי תיעדר גם מאירוויזיון 2027, מארגני פסטיבל חשיפה למוזיקה ישראלית הזהירו מפני צניחה במספר האורחים מחו"ל, הופעה של די־ג'יי ישראלי בניו זילנד בוטלה וארגון החרם הפלסטיני חידש את הקריאה שלא להשתתף בפסטיבל העוד בירושלים. המקרים שונים מאוד זה מזה, אבל יחד הם מצביעים על כך שהמלחמה בעזה והשיח הבינלאומי על ישראל מוסיפים להשפיע על חופש הפעולה של יוצריה.
המחלוקת חוצה גם את עולם התרבות עצמו: פעילי החרם מציגים את סירובם לשתף פעולה עם מוסדות ישראליים ככלי לחץ לא־אלים, ואילו מתנגדי החרם טוענים שהגבול בין ביקורת לגיטימית על ממשלה לבין הדרה של אמנים ויוצרים בגלל מוצאם או דעותיהם נעשה מטושטש. לצד החרמות מתרחשים גם שיתופי פעולה, וסרטים ישראליים ביקורתיים ממשיכים לזכות לחשיפה ולהכרה בעולם.
חמישה דברים שצריך לדעת
- הולנד ואירלנד בחוץ: שתי המדינות אישרו שלא ישתתפו באירוויזיון 2027 בשל נוכחות ישראל. ספרד, איסלנד וסלובניה טרם קיבלו החלטה סופית, נכון ל־5 בנובמבר.
- פחות קשרים מקצועיים: פסטיבל החשיפה למוזיקה ישראלית מצפה לכ־30 אנשי תעשייה מחו"ל, לעומת כ־60 בשנה שעברה; גם צמצום התקציב ועלויות הטיסה משפיעים.
- ביטול בניו זילנד: פסטיבל Twisted Frequency הסיר מהתוכנית את הדי־ג'יי הישראלי דקל קמיוסקי, והחלטתו הציתה ויכוח על מבחן נאמנות פוליטי לאמנים.
- לחץ על מוסדות ויוצרים: תנועת BDS קוראת להחרים את פסטיבל העוד בירושלים, ואנשי קולנוע חתמו על התחייבות שלא לעבוד עם מוסדות קולנוע ישראליים שהם רואים כשותפים להפרות זכויות.
- לא כל ביקורת היא חרם: יש הבדל בין הימנעות של רשת שידור מהשתתפות, סירוב לעבוד עם מוסד מסוים, ביטול של הופעת יחיד והדרה על רקע זהות יהודית או ישראלית.
הולנד משנה כיוון שוב: אירוויזיון 2027 בלב הסערה
ב־27 באוקטובר הודיעה רשת השידור הציבורית ההולנדית NPO שהולנד לא תשתתף באירוויזיון 2027. זו הייתה תפנית שנייה בתוך שבועות: בספטמבר הסתמן שהמדינה תשוב לתחרות לאחר שהחרימה את מהדורת 2026, אך התנגדות של עובדי רשות השידור ואנשי ציבור, בצירוף הוויכוח על השתתפות ישראל, הובילו לשינוי נוסף. בהודעת NPO הובהר כי נוכחותה של ישראל בתחרות מעוררת מחלוקת וקיטוב. הולנד עדיין מתכוונת לשדר את התחרות.
החלטת הולנד אינה מקרה יחיד. בשנת 2026 החרימו את האירוויזיון חמש מדינות – הולנד, אירלנד, ספרד, איסלנד וסלובניה – במחאה על השתתפות ישראל ועל פעולותיה בעזה ובגדה המערבית. לקראת מהדורת 2027, שתיערך בבורגס שבבולגריה, אירלנד והולנד כבר הודיעו שלא ישתתפו. באשר לספרד, סלובניה ואיסלנד, ההכרעות הסופיות עדיין היו פתוחות בסוף אוקטובר. ב־28 באוקטובר הודיע איגוד השידור האירופי כי 36 גופי שידור אמורים להשתתף, ובהם גם ישראל באמצעות כאן, ולראשונה גם קנדה. אין להסיק מכך שכל המדינות שהסתייגו כבר קיבלו החלטה זהה.
הוויכוח הוא גם על התחרות עצמה: האם אירוויזיון יכול להישאר אירוע מוזיקלי שחוצה גבולות, או שהשתתפות של מדינה המעורבת במלחמה הופכת את הבמה למעשה פוליטי? איגוד השידור האירופי מדגיש את התפקיד המחבר של התחרות; המתנגדים להשתתפות ישראל טוענים שההפרדה בין תרבות לפוליטיקה כבר אינה אפשרית. להרחבה: מדריך אירוויזיון 2027 והחלטת אירלנד להחרים גם את התחרות הבאה.
ההשפעה על המוזיקה הישראלית כבר כלכלית ומקצועית
המבחן הבולט השני צפוי באמצע נובמבר. פסטיבל החשיפה הבינלאומי למוזיקה ישראלית, שיתקיים ב־17–22 בנובמבר בירושלים ובתל אביב, נועד להביא לארץ מנהלי פסטיבלים, סוכנים, מפיקים ואנשי תעשייה שיכולים לפתוח דלתות להופעות ברחבי העולם. אלא שלפי מארגניו, מספר האורחים הזרים הצפוי השנה הוא כ־30 בלבד, לעומת 60 בשנה שעברה.
מנהלי הפסטיבל מתארים קושי גובר להשיג אפילו שיחות ראשוניות עם גורמים מחו"ל. עם זאת, חשוב להיזהר בהסקת המסקנות: הירידה אינה תוצאה של החרם לבדו. המארגנים מצביעים גם על קיצוץ בתמיכה הציבורית בתחום הדיפלומטיה התרבותית ועל התייקרות הטיסות לישראל. האירוע עצמו נתמך בידי גופים ישראליים ובהם משרד החוץ, משרד התרבות ועיריית ירושלים, עובדה שממקמת אותו בלב הוויכוח על שיתוף פעולה עם מוסדות המזוהים עם המדינה.
כדי להבין את המשמעות לאמנים, צריך לזכור שתעשיית המוזיקה אינה בנויה רק על הופעה חד־פעמית. פגישה עם סוכן בברלין, הזמנה לפסטיבל בצרפת או ביקור של מנהל במה בישראל עשויים להוביל לשנים של הופעות וחשיפה. כאשר הקשרים האלה מתמעטים, הנזק עלול להתגלגל אל יוצרי מוזיקה שאינם מעורבים בקביעת מדיניות הממשלה. לפי הדיווח, חברי ההרכב הישראלי שלוש מספרים שמספר הופעותיהם בחו"ל נמוך לעומת העבר – אך הם ממשיכים להופיע בעולם.
ניו זילנד: האם אמן ישראלי חייב להצהיר מה הוא חושב?
בסוף אוקטובר ביטל פסטיבל Twisted Frequency בניו זילנד את השתתפותו של דקל קמיוסקי, די־ג'יי ישראלי המוכר בשם הבמה DEKEL. לפי הודעת הפסטיבל, שאותה סיקרו כלי תקשורת בניו זילנד ובישראל, המארגנים התייחסו לטענות על שירותו הצבאי, להמשך הופעותיו בישראל ולהיעדר גינוי פומבי מצדו לפעולות ישראל בעזה. לפי הדיווחים, הפסטיבל אף הודה שלא מצא ראיות ברורות לעמדותיו הפוליטיות האישיות.
המקרה עורר ויכוח שהפך עקרוני: האם לגיטימי לצפות מאמן להתייצב בפומבי נגד מדיניות ממשלתו כתנאי לקבלת במה? ארגון Free Speech Union בניו זילנד טען שמדובר בכפיית הצהרה פוליטית, וקרא למארגנים לשקול את ההחלטה מחדש. מנגד, מארגני הפסטיבל הציגו את ההחלטה כחלק מהתנגדותם למעשי ישראל ולקשרים שהם תופסים כבעייתיים עם המדינה. המחלוקת כאן אינה נוגעת רק להופעה אחת, אלא לשאלה מה נחשב שותפות פוליטית ומי קובע זאת.
גם בירושלים: פסטיבל העוד וג'וני גרינווד תחת לחץ
ב־29 באוקטובר פרסם הארגון הפלסטיני PACBI, מהגופים המרכזיים המובילים את החרם התרבותי, קריאה להחרים את פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, שאמור להתקיים ב־5–12 בנובמבר. הארגון טוען שהפסטיבל מנכס מורשת תרבותית ערבית ופלסטינית ומלבין את מדיניות ישראל, בין היתר בשל הגופים הציבוריים התומכים בו.
הקריאה כללה גם חידוש הלחץ על המוזיקאי הבריטי ג'וני גרינווד, חבר להקת רדיוהד, בעקבות קשריו המוזיקליים עם ישראל והופעותיו בה. יש להבחין בין קריאה להחרמה לבין ביטול בפועל: נכון למועד כתיבת שורות אלה מדובר בקמפיין ציבורי, ולא בהודעה שפסטיבל העוד בוטל או שגרינווד נענה לדרישה.
ממונטריאול להוליווד: החרם נעשה מאורגן יותר
באוקטובר דיווחו פעילי Musicians for Palestine Montréal על הצטרפותם של יותר מ־120 מוזיקאים, אנשי תרבות ומוסדות מוזיקה מקומיים לקריאה לחרם תרבותי. לפי רשימה שפרסמו המארגנים, החותמים כוללים 89 יוצרים ועובדי תרבות ו־34 מוסדות. זו דוגמה לשינוי משמעותי: מעבר מהודעות מחאה של כוכבים בודדים ליצירת רשתות של במות, אנשי מקצוע וגופים המצהירים מראש על מדיניות.
בתעשיית הקולנוע התגבשה התשתית הזו כבר בספטמבר 2025, כאשר יוזמת Film Workers for Palestine פרסמה התחייבות של אנשי קולנוע להימנע מעבודה עם מוסדות קולנוע ישראליים שלדעתם מעורבים בהפרת זכויות הפלסטינים. בין השמות שהוזכרו בפרסומי היוזמה היו אוליביה קולמן, אמה סטון, מארק רופאלו וטילדה סווינטון. באתר התנועה מצוין כיום שהקריאה זכתה לתמיכתם של יותר מ־8,000 אנשי קולנוע.
יוזמי ההצהרה מדגישים שהם מבקשים להחרים מוסדות, לא אנשים על סמך אזרחותם. ואולם גם כאשר זו ההבחנה המוצהרת, ההשפעה עלולה להגיע לבמאים, מפיקים וצוותי צילום עצמאיים, במיוחד כשהסרטים שלהם תלויים במימון, בהפצה או בפסטיבלים מקומיים. לכן מספר החותמים אינו שקול למספר הביטולים או למידת ההסכמה בתעשייה כולה.
סופרים, הוצאות לאור ומוזיאונים: החרם השקט
יש תחומים שבהם קשה הרבה יותר למדוד את ההשפעה, משום שאיש אינו מפרסם הודעת חרם. ביולי 2026 פרסם ארגון חופש הביטוי PEN America עדויות של סופרים וסוכני ספרות ישראלים ויהודים שדיווחו על קשיים למצוא מו"לים ושיתופי פעולה בחו"ל. לפי אחת העדויות, סוכנות ספרות ירושלמית שבמשך שנים מכרה באופן קבוע ספרי פרוזה לשוק האמריקאי לא הצליחה למכור לשם אף רומן ספרותי מאז סוף 2023. אלה עדויות משמעותיות, אך אינן מדידה כוללת של כלל שוק הספרים.
באוקטובר פרסם הליגה נגד השמצה (ADL) מחקר על היחס ליוצרים יהודים וישראלים במוסדות תרבות בארצות הברית. לפי הארגון, התיעוד כולל 65 מקרים של מחאות, ביטולים, הטרדות או הדרה בתחום ההופעות, ב־41 מקומות בארצות הברית. בדיקת 40 מוזיאונים הובילה, לפי קריטריוני הארגון, לסיווג 30% מהם בקטגוריה הנמוכה ביותר. הנתונים משקפים את שיטת ההערכה של ADL, ולא מפקד עצמאי של כלל מוסדות התרבות; גם לא כל מחאה נגד אמן או מוסד מעידה כשלעצמה על אנטישמיות.
מאיפה הגיע החרם התרבותי?
החרם אינו תוצר של 7 באוקטובר 2023. הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי, PACBI, נוסד ב־2004, וב־2005 התרחבה הפעילות למסגרת BDS – ראשי תיבות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות. הפעילים מבקשים להפעיל לחץ על ישראל לשנות את מדיניותה כלפי הפלסטינים, ומרבים להסתמך על התקדים של החרם התרבותי והכלכלי נגד דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.
המלחמה שפרצה אחרי מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, שבה נרצחו כ־1,200 בני אדם בישראל ונחטפו רבים לעזה, הגבירה מאוד את המחלוקת. פעילי חרם מצביעים על היקף ההרג, ההרס והמשבר ההומניטרי ברצועת עזה ועל מדיניות ישראל בשטחים. ישראל מצדה טוענת שהמערכה נועדה להגן על אזרחיה ולהילחם בחמאס, ודוחה את ההאשמות בדבר רצח עם. לא כל אדם שמותח ביקורת על ישראל תומך בחרם, ולא כל מי שמתנגד לחרם תומך במדיניות ממשלת ישראל.
מתי חרם הופך להדרה על רקע זהות?
זוהי השאלה הקשה ביותר. יש הבדל מהותי בין אדם שבוחר לא להופיע באירוע במימון ממשלה, מפיק שמסרב לחוזה עם גוף מסוים, ומוסד שמודיע לאמן שלא יוכל לעלות לבמה רק משום שהוא ישראלי או יהודי – או משום שלא הצהיר בפומבי על עמדה פוליטית מסוימת. הראשונים עשויים להיות ביטוי למחאה ולחופש הבחירה; האחרון מעורר שאלות חמורות של אפליה וחופש הביטוי.
ההבחנה אינה תמיד קלה ליישום. פסטיבלים, בתי ספר לקולנוע וחברות הפקה בישראל מקבלים לעתים תקציבים ממלכתיים, ובכל זאת הם מארחים יצירה עצמאית וביקורתית מאוד. החרמה גורפת שלהם עשויה לפגוע דווקא ביוצרים המתנגדים לממשלה או מבקשים לקדם שיח עם פלסטינים. גם בצד הפלסטיני יש אמנים ויוצרים הטוענים שקשרים תרבותיים המעניקים לגיטימציה למוסדות רשמיים אינם יכולים להימשך כרגיל. הדיון האמיתי הוא על מבחני האחריות והשותפות, לא רק על עצם הזכות למחות.
המציאות מורכבת: לא כל הדלתות נסגרו
לצד החרמות וביטולים, היצירה הישראלית לא נעלמה מפסטיבלי העולם. דוגמה מורכבת היא הסרט התיעודי "נאזה" של יובל אברהם ורחל שור, שזכה בפרס חבר השופטים המיוחד בפסטיבל ונציה בספטמבר 2026 ועורר בישראל עימות פוליטי חריף בעקבות טענות שהעלו בו מרואיינים על הלחימה בעזה. החשיפה הבינלאומית של סרט ביקורתי כזה ממחישה שאין מערכת יחסים אחת ואחידה בין התרבות הישראלית לבין העולם.
גם באירוויזיון, חרם מצד כמה מדינות מתקיים לצד השתתפות מתמשכת של ישראל ומדינות רבות אחרות. פסטיבל החשיפה למוזיקה ישראלית צפוי להתקיים, ומוזיקאים ישראלים ממשיכים לצאת להופעות בחו"ל. המציאות היא של הזדמנויות מצטמצמות בחלק מהזירות, לא של ניתוק תרבותי מוחלט.
מה צפוי בהמשך?
שלושה מועדים יעזרו להבין את הכיוון: פסטיבל העוד בירושלים ב־5–12 בנובמבר, פסטיבל החשיפה הבינלאומי למוזיקה ב־17–22 בנובמבר, והחלטותיהן של מדינות אירופה שטרם קבעו אם ישתתפו באירוויזיון 2027. כדאי לעקוב גם אחרי שני מדדים פחות גלויים: מספר שיתופי הפעולה וההזמנות שאמנים ישראלים מקבלים מחו"ל, ומקרים שבהם מוסדות דורשים מאמנים להצהיר על השקפותיהם כתנאי להשתתפות.
השאלה הגדולה אינה רק אם החרם יתחזק, אלא איזו צורה יקבל. האם יתמקד בשיתופי פעולה ממוסדים עם המדינה, או יהפוך לכלי המופנה גם כלפי אנשים פרטיים? ההבדל הזה יקבע לא רק את עתיד הקשרים התרבותיים של ישראל, אלא גם את גבולות החופש האמנותי בעולם.
מקורות והרחבה
- רויטרס, 28 באוקטובר 2026: רשימת המשתתפים באירוויזיון 2027.
- The Times of Israel, 21 באוקטובר 2026: פסטיבל החשיפה למוזיקה ישראלית.
- mako, 29 באוקטובר 2026: ביטול הופעת DEKEL בניו זילנד; תגובת ארגון Free Speech Union.
- PACBI, 29 באוקטובר 2026: הקריאה לחרם על פסטיבל העוד בירושלים.
- Film Workers for Palestine: נוסח התחייבות אנשי הקולנוע והחותמים.
- PEN America, יולי 2026: עדויות על מצב הסופרים היהודים והישראלים.
- ADL, אוקטובר 2026: מחקר על מוסדות תרבות בארצות הברית.
