הטבח בבית הספר סנדי הוק הפך את כריס מרפי לאחד הקולות הבולטים בארצות הברית נגד אלימות בנשק. הסנאטור מקונטיקט משלב מאז מאבק ציבורי חריף עם משא ומתן חוצה מפלגות — ובה בעת דורש לשנות את הדרך שבה ארצו מפעילה כוח בעולם.

חמש נקודות על כריס מרפי

• דמוקרט מקונטיקט, המכהן בסנאט מאז ינואר 2013 ונבחר לכהונה שלישית ב־2024.
• החל בפוליטיקה המקומית, עבר בבית המחוקקים של המדינה וכיהן שלוש קדנציות בבית הנבחרים הפדרלי.
• היה ממובילי ההסכם שהוליד ב־2022 חוק פדרלי משמעותי לצמצום אלימות בנשק.
• ניהל מטעם הדמוקרטים את המשא ומתן על הסכם הגבול הדו־מפלגתי שלא אושר ב־2024.
• תומך בביטחון ישראל, אך דורש פיקוח והגבלות על שימוש בנשק אמריקאי והגנה על אזרחים פלסטינים.

סנדי הוק וההבטחה שלא נעלמה

כשאירע הטבח בבית הספר סנדי הוק בדצמבר 2012, כריס מרפי עדיין היה חבר בית הנבחרים שייצג את האזור, וכבר נבחר לסנאט. רצח הילדים ואנשי הצוות הפך עבורו את הוויכוח על נשק ממשימה פוליטית למחויבות אישית לקהילה. בשנים שלאחר מכן חזר שוב ושוב לדרישה שהקונגרס יעשה יותר מאשר לפרסם הודעות תנחומים.

הזיהוי הזה נשאר מרכזי בקריירה שלו, אך אינו ממצה אותה. מרפי עוסק גם במדיניות חוץ, בריאות, תעשייה והגירה. הוא מסוגל לנהל עימות תקיף עם רפובליקנים ובאותו זמן לשבת איתם למשא ומתן. המתח בין שתי הדרכים אינו פרט שולי בדמותו: הוא מסביר גם את הישגיו וגם את הפשרות שעליהן הוא נדרש להגן.

מהפוליטיקה המקומית לסנאט

מרפי נולד בווייט פליינס שבניו יורק ב־3 באוגוסט 1973 וגדל בוות'רספילד שבקונטיקט. הוא למד בוויליאמס קולג', שהה גם באוקספורד והשלים לימודי משפטים באוניברסיטת קונטיקט ב־2002. לפני המעבר לוושינגטון עבד כעורך דין והשתלב בפוליטיקה המקומית.

לפי הרישום הביוגרפי של הקונגרס, כיהן בבית הנבחרים של קונטיקט בשנים 1999–2003 ובסנאט המדינתי בשנים 2003–2006. לאחר מכן נבחר לבית הנבחרים הפדרלי, שבו כיהן מינואר 2007 עד ינואר 2013. המעבר לסנאט הגיע לאחר ניצחונו בבחירות 2012; הוא נבחר מחדש ב־2018 וב־2024.

מושבו לא עמד לבחירה בבחירות האמצע של 2026 וגם אינו חלק ממפת 2028. כהונתו הנוכחית מסתיימת בינואר 2031, והבחירות הסדירות הבאות למושב צפויות ב־2030. לצדו מייצג את קונטיקט ריצ'רד בלומנטל, שותף בכמה מאבקים מקומיים אך לא בכל הצבעה על מדיניות חוץ.

הפשרה שהפכה לחוק

במשך שנים התקשה מרפי לתרגם את המאבק באלימות בנשק לרוב בקונגרס. ב־2016 נשא נאום ממושך במליאת הסנאט בניסיון לכפות דיון והצבעות. פריצת הדרך המשמעותית הגיעה ב־2022, לאחר אירועי הירי בבאפלו וביובלדי: משא ומתן עם סנאטורים רפובליקנים הביא לחוק Bipartisan Safer Communities Act.

משרד המשפטים האמריקאי מפרט כמה מרכיבים מרכזיים בחוק: בדיקות רקע מורחבות לרוכשי נשק מתחת לגיל 21, הרחבת מגבלות נשק על מורשעים באלימות בין בני זוג בקשרי זוגיות, ומימון לתוכניות מניעת אלימות. החוק נחתם ביוני 2022.

הוא לא כלל את כל מה שמרפי ביקש. בדיקות רקע אוניברסליות ואיסור פדרלי רחב על נשק תקיפה לא נכללו בפשרה. סקירת Connecticut Public מדגישה את הפער בין היעדים המקוריים לבין ההסכם האפשרי. עבור מרפי, שינוי חלקי בחוק היה עדיף על עוד הצבעה עקרונית שתיכשל.

זה גם קנה המידה הראוי להערכת ההישג: החוק שינה כללים והקצה משאבים, אך לא פתר את בעיית הירי בארצות הברית. הישג חקיקתי משותף אינו ניצחון אישי בלעדי של סנאטור אחד, והוא תלוי גם באופן שבו רשויות פדרליות ומדינות מיישמות אותו.

ההסכם שלא עבר בגבול

ב־2024 ניהל מרפי משא ומתן עם הרפובליקני ג'יימס לנקפורד ועם הסנאטורית העצמאית קירסטן סינמה על שינויי מדיניות בגבול ובמערכת המקלט. ההצעה שילבה משאבים נוספים עם החמרת הליכים וסמכויות להתמודדות עם עומס חריג. היא המחישה נכונות של דמוקרט לקבל חלק מדרישות הימין כדי להגיע להסכם.

אולם ההסכם קרס על רקע התנגדות רפובליקנית והתנגדות טראמפ. דיווח AP תיאר כיצד פשרה שנרקמה במשך חודשים הפכה למוקד מאבק בשנת בחירות. מרפי הגיש את ההצעה מחדש במאי, אך לא הצליח להפוך אותה לחוק.

למבקרי הפשרה הייתה סיבה לשאול אם החמרת מדיניות המקלט מוצדקת; למרפי הייתה תשובה פוליטית ומעשית — מערכת שאינה מתפקדת דורשת שינוי שאפשר להעביר. התוצאה הראתה את גבולות השיטה שלו: הסכמה בין מנהלי המשא ומתן אינה מבטיחה שהמפלגות יעמדו מאחוריה.

דיור, בריאות והקשרים בין אנשים

העשייה של מרפי החלה לפני שהפך למזוהה עם חוקי נשק. בבית הנבחרים קידם את חוק פרנק מלוויל לשיפור תוכניות דיור תומך לאנשים עם מוגבלות. אף ששמו כולל את שנת 2010, החוק נחתם בינואר 2011, כפי שעולה מהרישום המשפטי הרשמי. זו דוגמה לעבודת מדיניות שאינה נשענת על עימות מפלגתי יומיומי.

בשנים האחרונות הרחיב מרפי את הדיון גם לבדידות ולהיחלשות הקשרים הקהילתיים. ביוני 2026 הציג הצעה לאסטרטגיה לאומית לחיבור חברתי. מבחינתו, תחושת ניתוק אינה רק בעיה אישית: היא נוגעת לאמון, להשתייכות ולתפקוד החברה. מדובר ביוזמת חקיקה, ולא בתוכנית לאומית שהשלמתה כבר הוכחה.

גם למדיניות התעשייה יש מקום בעבודתו. מרפי מציג את יוזמת Buy American כדרך להפנות רכש ממשלתי למוצרים המיוצרים בארצות הברית ולחזק תעסוקה מקומית. בקונטיקט, שבה ייצור ביטחוני ותעשייה הם חלק חשוב מהכלכלה, זהו חיבור ישיר בין החלטות תקציביות בוושינגטון לפרנסה במדינה. הוא עוסק גם בשיקום אתרי מפעלים ישנים לצורך שימושים חדשים. כך מתווסף לדמותו כפעיל נגד אלימות בנשק צד מקומי ומעשי: השאלה אילו עבודות יהיו לתושבים, ומה יקרה לקהילות שתלויות בתעשייה משתנה.

הזווית הישראלית: תמיכה עם תנאים

מרפי מבקש לשלב מחויבות לביטחון ישראל עם פיקוח על הסיוע האמריקאי. בנובמבר 2024 תמך בהחלטות נגד העברות מסוימות של נשק התקפי, ובהצהרתו אז הסביר שתמיכה בישראל אינה מעניקה לממשלתה הרשאה בלתי מוגבלת. הוא הדגיש את הצורך בהגנה על אזרחים, בסיוע הומניטרי ובשמירת אפשרות למדינה פלסטינית.

באותה הצהרה הבהיר שימשיך לתמוך במערכות הגנה כמו כיפת ברזל. ההבחנה בין הגנה מפני התקפות לבין נשק המשמש במערכות התקפיות היא מרכיב מרכזי בעמדתו, ולא רק הבדל ניסוח. היא מאפשרת לו לראות עצמו כידיד ישראל ובמקביל לדרוש שינוי במדיניות ממשלתה.

באפריל 2026 תמך בקידום שתי החלטות הנוגעות לפצצות ולדחפורים. הוא נימק זאת במלחמות בעזה, באיראן ובלבנון, באלימות מתנחלים ובהרס בתים פלסטיניים. בלומנטל, עמיתו מקונטיקט, התנגד לקידום ההחלטות הללו. ההבדל בין שני הסנאטורים מדגים את הוויכוח בתוך המפלגה הדמוקרטית על האמצעים להשפיע על ישראל.

אחרי מה לעקוב

המבחן של מרפי הוא אם יצליח להמשיך לחבר בין לחץ ציבורי להסכמות שמייצרות שינוי. בתחום הנשק חשוב לעקוב אחרי היישום והחקיקה הנוספת; במדיניות החוץ — אחרי תנאי הסיוע וההצבעות על עסקאות מסוימות. הניסיון שלו מלמד שפשרה יכולה לייצר חוק משמעותי, אך גם להיכשל כשהתמריץ המפלגתי גובר על ההסכמה המקצועית.