מה משותף לאיים של האוקיינוס השקט, לקרחונים באלפים, לעיר התעלות ונציה ולשונית המחסום הגדולה באוסטרליה? כולם משתנים בשל ההתחממות העולמית, אבל לא באותה דרך ולא באותו קצב. בחלק מהמקומות קרחונים כבר נעלמו; באחרים גוברת סכנת ההצפות, ובשוניות אלמוגים יש שנים של פגיעה קשה לצד תקופות התאוששות. המונח ״מקומות נעלמים״ מתאר איום ממשי, אך הוא אינו אומר שכל היעדים ברשימה צפויים לשקוע בים בעשור הקרוב.
שני מחקרים חדשים מסבירים למה הסיפור חשוב דווקא עכשיו: ב־1 באוקטובר 2026 הודיעו מדעני שווייץ על אובדן של יותר מ־5% מנפח קרחוני המדינה בשנה אחת; וב־6 באוקטובר פרסמה נאס״א ניתוח שלפיו עליית פני הים תימשך במשך מאות שנים, גם אם הטמפרטורה העולמית תרד אחרי התחממות זמנית מעבר ל־1.5 מעלות. דוח ETH Zurich על קרחוני שווייץ · ניתוח נאס״א מאוקטובר 2026.
בחרנו שישה מקומות בעולם שנמצאים בסיכון מסוגים שונים: טובאלו, האיים המלדיביים, הקרחונים בשווייץ, שונית המחסום הגדולה, ונציה ויערות המנגרובים של סונדרבאנס. לצד כל יעד נבחן מה מתועד כבר היום, מה צפוי רק בתרחישים עתידיים ומה נעשה כדי להגן עליו.
התמונה הראשית: צילום ארכיון של קרחון ונוף הרים מושלג, מאת Mitch van der Kroon / Unsplash. אין מדובר בצילום של מצב הקרחונים בשווייץ בשנת 2026.
חמש נקודות מרכזיות
- עליית פני הים: נאס״א מעריכה שעד 2050 צפויה עלייה עולמית נוספת של כ־10–15 ס״מ ביחס למצב הנוכחי, גם בתרחישי פליטות שונים בטווח הקצר. ההשפעות המקומיות תלויות בגאוגרפיה, בשקיעת קרקע ובמיגון.
- קרחונים שכבר נעלמו: בשווייץ אבדו ב־2026 יותר מ־5% מנפח הקרחונים; בשנים 2022–2026 נעלמו כמעט 20% מהקרחונים במונחי נפח.
- לא כל שונית גוססת: אחרי ירידה חדה ב־2025, דוח מדעי מ־2026 מצא התאוששות חלקית של כיסוי האלמוגים בצפון ובמרכז שונית המחסום הגדולה, אך הסיכון מהתחממות ממושכת נמשך.
- איים יכולים להפוך קשים למגורים לפני שהם מוצפים לצמיתות: חדירת מי מלח למי שתייה, הצפות תכופות ונזקים לתשתיות עלולים לפגוע בחיי התושבים גם אם הקרקע עצמה עדיין קיימת.
- העתיד אינו גזירת גורל אחידה: קצב פליטות גזי החממה, שיקום שוניות ויערות, הגנות חוף והתאמה מקומית ישפיעו על מידת הנזק ועל יכולת ההישרדות של המקומות.
מה הכוונה ב״מקומות שנעלמים״ בגלל משבר האקלים?
חשוב להבחין בין שלושה מצבים. אובדן פיזי מתרחש כאשר קרחון מפשיר ונעלם או כאשר חוף נשחק והקרקע נסוגה. פגיעה במערכת אקולוגית מתרחשת כאשר אלמוגים מתים, הרכב יער משתנה או מיני בעלי חיים מאבדים בית גידול. אובדן יכולת מגורים מתרחש כשמקום ממשיך להתקיים על המפה, אבל שיטפונות חוזרים, חדירת מלח למים ופגיעה בתשתיות הופכים את החיים בו לקשים או ליקרים מאוד.
הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) מזהיר שחלק מהאיים הנמוכים עלולים להפוך בלתי ראויים למגורים בחלק השני של המאה ה־21 ללא הפחתה משמעותית של פליטות או התאמות מתאימות. אבל הטווח המדויק תלוי באי, בצורתו וביכולת להגן עליו. לכן המשפט ״כל המלדיביים ייעלמו עד 2050״ אינו תיאור מדעי מבוסס.
בדוח נאס״א מאוקטובר 2026 נכתב כי פני הים העולמיים עלו ביותר מ־10 ס״מ מאז תחילת מדידות הלוויין ב־1993, וקצב העלייה יותר מהוכפל. עד 2050 צפויה עלייה עולמית נוספת של 10–15 ס״מ, בלי קשר גדול למסלול הפליטות בטווח הקרוב. לאחר מכן ההבדלים בין מסלולי ההתחממות הופכים משמעותיים יותר.
1. קרחוני שווייץ: מקום שבו חלק מהנוף כבר אבד לצמיתות
קרחוני האלפים הם מן הדוגמאות הישירות ביותר לשינוי שאפשר למדוד. בהודעה שפרסם המכון הטכנולוגי הפדרלי של ציריך ETH Zurich ב־1 באוקטובר 2026, על בסיס נתוני רשת הניטור GLAMOS, נכתב כי הקרחונים בשווייץ איבדו יותר מ־5% מנפחם ב־2026. עובי הקרח ירד בממוצע ב־2.5–4 מטרים, ובחלק מקצות הקרחונים נמדדה ירידה של עד 10 מטרים.
במהלך חמש השנים האחרונות אבדו כמעט 20% מנפח הקרחונים במדינה. קרחונים קטנים, ובהם Bella Tola ו־Griessfirn, נעלמו לחלוטין; בקרחוני Aletsch, Rhône ו־Clariden נרשמו ב־2026 אובדני קרח קשים במיוחד. הנתונים אינם אומרים שכל קרחוני האלפים ייעלמו בשנה מסוימת, אך ממחישים שהשינוי כבר מתרחש ולא מוגבל לתחזיות רחוקות.
המחיר אינו רק נופי. קרחונים מספקים מים לנהרות בקיץ; היעלמותם משנה את זמינות המים בהמשך, את תנאי המסלולים והבטיחות ואת הנוף שמבקרים באירופה הכירו במשך דורות. המסה של קרח יבשתי גם תורמת לעליית פני הים, בניגוד להפשרה של קרח ים צף שאינה משנה ישירות באופן משמעותי את נפח מי האוקיינוס. להבחנה בין אירועי שלג קצרי טווח למגמת התחממות ממושכת ראו גם הכתבה שלנו על שלג באלפים וההתחממות.
מה אפשר לעשות? צמצום ההתחממות יכול להקטין אובדן עתידי; באזורי ההרים נדרשים גם עדכון מפות ומסלולים, ניטור מפולות ושינויים בתשתיות תיירות. מטיילים חייבים להסתמך על אזהרות והנחיות מקומיות עדכניות — קרחון נסוג משנה לא רק את הנוף אלא גם את הסיכונים בשטח.
2. טובאלו: מדינה קטנה שנאבקת על האדמה ועל מי השתייה שלה
טובאלו (Tuvalu) היא מדינת איים קטנה באוקיינוס השקט. הגובה הממוצע של רבים משטחיה הוא כשני מטרים מעל פני הים, ולכן גם עלייה של עשרות סנטימטרים יכולה לשנות משמעותית את הסיכון להצפה. על פי ניתוח נאס״א שפורסם ב־2024, אזורים בטובאלו שחוו פחות מחמישה ימי הצפה בגאות גבוהה בשנה עשויים לחוות בממוצע כ־25 ימים כאלה מדי שנה עד שנות ה־2050.
ב־8 באוקטובר 2026 הגיעה לטובאלו משלחת בינלאומית במסגרת ההכנות לוועידת האקלים COP31. רויטרס דיווחה שמדינות האוקיינוס השקט הדגישו את הצורך במימון להגנת החופים ובצעדי צמצום פליטות. מעבר להצפות עצמן, תושבים מתמודדים עם חדירת מי מלח, שחיקת חופים וסכנה למבנים ולקרקעות חקלאיות.
מה אפשר לעשות? טובאלו מפתחת שטחים מוגבהים והגנות חוף, ובוחנת דרכים להגן על התשתיות ועל המורשת של התושבים. ההתאמות יכולות להפחית נזק, אבל אין להציג אותן כפתרון שמבטיח שכל אי ישרוד בכל תרחיש התחממות. בכתבה הנפרדת שלנו על יצירת שטחים חדשים בטובאלו מופיעים הפרטים על פרויקט ההסתגלות, ולכן כאן אנו מתמקדים בתמונה העולמית.
3. האיים המלדיביים: החוף, שוניות האלמוגים ומי השתייה קשורים זה לזה
המלדיביים מוכרים כיעד של חופים לבנים ולגונות טורקיז, אבל הם גם מדינת אטולים פגיעה. לפי תוכנית הפיתוח של האו״ם (UNDP), כ־80% מהאיים במדינה נמצאים בגובה של כמטר אחד בלבד מעל פני הים. מכאן נובע סיכון להצטברות מי שיטפונות ולשחיקה, אך אין להסיק שמדובר במדינה שכולה תשקע בתאריך ידוע.
החיבור הקריטי הוא בין חוף, שונית ומים מתוקים. השונית מחלישה חלק מאנרגיית הגלים ומשתתפת ביצירת החול שמרכיב את האיים. כשהמים מתחממים, האלמוגים עלולים להלבין ולהיפגע; כשהחופים נשחקים ומי מלח חודרים לקרקע, נפגעים גם מקורות המים המקומיים. הדבר משפיע על תושבים ועל ענף תיירות התלוי בנוף ובים.
פרויקט CORAL של UNDP לשנים 2025–2030 משלב שיקום שוניות, הגנה על מערכות טבעיות וצמצום תלות באנרגיה מזהמת. יש גם פרויקטים של חיזוק חופים ושל הקמת תשתיות על קרקע מוגבהת. לא כל אי מגיב לאותה עליית מפלס באותה דרך: גלים יכולים לגרום לסחיפת חול במקום אחד ולשקיעת חול במקום אחר. גם משום כך, התחזית על ״היעלמות כל האיים״ מפשטת מדי מערכת מורכבת.
המשמעות למטיילים: תיירות יכולה לתרום לפרנסה מקומית, אך בתי מלון, שיט בסירות, צריכת מים ועבודות בנייה משפיעים גם הם על המערכת האקולוגית. בחירת פעילות שאינה פוגעת באלמוגים, הימנעות מהליכה על שוניות ושימוש בספקים המקפידים על הגנת טבע חשובים יותר מהמלצה לבקר ״לפני שהכול ייעלם״.
4. שונית המחסום הגדולה באוסטרליה: התאוששות מקומית אינה סוף המשבר
שונית המחסום הגדולה (Great Barrier Reef) היא מערכת של שוניות אלמוגים לאורך חופי קווינסלנד. התחממות מי הים גורמת לפרקי עקת חום שבמהלכם אלמוגים מאבדים את האצות החיות ברקמותיהם — תופעה המכונה הלבנה. הלבנה אינה זהה למוות מיידי של כל האלמוגים; חומרת הנזק תלויה במשך עקת החום, במינים ובאפשרות להתאושש.
ב־2025 דיווח המכון האוסטרלי למדעי הים (AIMS) על ירידות חדות בכיסוי האלמוגים לאחר אירוע הלבנה חמור ב־2024, לצד נזק מסופות ומכוכבי ים טורפים. אבל בדוח המעודכן של 11 באוגוסט 2026 התמונה הייתה מעודדת בחלקה: מתוך 121 שוניות שנסקרו, ב־28% נרשמה עלייה בכיסוי האלמוגים, ב־56% לא היה שינוי נטו וב־16% נרשמה ירידה.
ממוצע כיסוי האלמוגים הקשים בצפון האזור עלה מ־30% בשנת 2025 ל־35.1% ב־2026; במרכז מ־28.6% ל־31.6%; ובדרום נשאר כמעט יציב, עם ירידה קלה מ־26.9% ל־26.4%. מדובר בנתוני כיסוי אלמוגים בשוניות שנמדדו, לא בשיעור האלמוגים החיים בכל האוקיינוס ולא בנתון על ״כמה מהשונית נותרו״.
המסקנה אינה שהסיכון נעלם. לפי AIMS, עקת החום העתידית, סופות, זיהום ומחסור בזמן התאוששות בין אירועים יכולים להקשות על השונית לשמור על תפקודה. הפחתת פליטות היא תנאי מרכזי להקטנת עוצמת אירועי ההלבנה העתידיים, לצד שיפור איכות מי החוף ושיקום מקומי.
למבקרים: אפשר עדיין לראות אזורים בריאים ומגוונים בשונית. מצבם משתנה לפי אתר ועונה, ולכן חשוב להתייעץ עם מפעילים מורשים, להימנע ממגע באלמוגים ולבדוק הגבלות מקומיות. כותרת שלפיה ״השונית נעלמה״ פשוט אינה מתיישבת עם הדוח המדעי של 2026.
5. ונציה: המאבק הוא על עיר חיה ועל הלגונה שסביבה
ונציה אינה אי נמוך באוקיינוס, אלא עיר היסטורית בלגונה בצפון הים האדריאטי. היא חשופה לעלייה יחסית במפלס הים, שמשלבת את עליית פני הים עם שקיעת קרקע מקומית. במשך השנים העיר התמודדה עם גאות חריגה, המכונה Acqua Alta, שגורמת להצפות בכיכרות וברחובות נמוכים.
מערכת הסכרים הניידים MOSE מגנה על ונציה מפני גאות חריגה באמצעות סגירה זמנית של הכניסות ללגונה. המערכת הוכיחה שהיא יכולה למנוע הצפות משמעותיות, ולכן גם כאן לא נכון להציג את העיר כאילו היא שוקעת ללא הגנה. אולם לעלייה מתמשכת של הים יש מחיר תפעולי וסביבתי: ככל שהשערים צריכים להיסגר לעיתים תכופות יותר, כך נפגעים חילופי המים בין הלגונה לים, יחד עם פעילות הנמל והמערכת האקולוגית.
מחקר בScientific Reports מאפריל 2026 בחן את הצעדים שיידרשו בעתיד והזהיר שבתרחישי התחממות גבוהים שיטת ההגנה הנוכחית עלולה להגיע למגבלות תפעוליות במהלך המאה. מחקר נוסף שפורסם ב־9 באוקטובר 2026 הציג תרחיש פליטות גבוה שלפיו מספר ימי סגירת השערים עלול להגיע לכ־248 בשנה בסוף המאה. זהו תרחיש מודל בתנאים מחמירים, לא תחזית ודאית לשנת 2100.
מה אפשר לעשות? הגנה על מבנים ותעלות, ניטור מפלס הים, שיפור התפעול של MOSE ותכנון עתידי של הלגונה. הדיון בוונציה הוא גם על שימור מורשת, תושבים ופעילות כלכלית — לא רק על הצלת יעד תיירותי. מידע מעשי על העיר ודרכי הגעה מופיע במדריך ונציה למטייל של בָּעוֹלָם.
6. סונדרבאנס: יער המנגרובים הגדול בעולם, בין הים לנהרות
סונדרבאנס (Sundarbans) הוא אזור יערות מנגרובים המשתרע על פני הדלתה של נהרות הגנגס, הבראהמפוטרה והמגהנה, בין בנגלדש להודו. היער חשוב למגוון ביולוגי, כולל בתי גידול של טיגריסים בנגליים, והוא מסייע בהגנה על יישובים מסופות וגלי סערה. אבל ההגנה הטבעית הזאת עצמה נמצאת תחת לחץ.
עליית מפלס הים וחדירת מליחות משנות את תנאי המחיה של העצים ושל בעלי החיים. בנוסף יש שינויים בכמויות המים המתוקים הזורמים לדלתה בגלל פעולות אדם במעלה הנהרות, סחיפת גדות, פעילות תעשייתית וסופות. ועדת המורשת העולמית של אונסק״ו ציינה במפורש שהעלייה במפלס הים, חדירת מלח והירידה בזרימת מים מתוקים מאיימות על המערכת האקולוגית. WWF הודיעה שהדלתה חשופה גם לאירועי מזג אוויר קיצוניים ושינויים במבנה הקרקע.
לא כל מטר יער שאבד נעלם בגלל שינוי האקלים בלבד: חלק משינויי קו החוף הם תהליכים טבעיים בדלתה, וחלק מהפגיעה קשור להסבת קרקע, לזיהום ולצמצום הזרימה המתוקה. לכן לא נכון לתת תאריך שבו ״כל סונדרבאנס ייעלם״. הסיכון המרכזי הוא לשינוי של המערכת האקולוגית, למינים התלויים בה ולפרנסה ולהגנה הטבעית שהיא מספקת.
מה אפשר לעשות? לשמור על זרימת מים מתוקים, להגביל פגיעה ביער ובאדמות הביצה, לצמצם זיהום ולשקם מנגרובים במקומות המתאימים. תיירות טבע אחראית יכולה לסייע לכלכלה המקומית, אך האזור רגיש ויש לפעול בו לפי כללי הפארקים והרשויות.
השוואה: מה בדיוק נמצא בסכנה בכל אחד מששת המקומות?
| מקום | האיום המרכזי | האם הוא כבר נעלם? |
|---|---|---|
| קרחוני שווייץ | אובדן קרח מתמשך והתחממות | קרחונים קטנים אחדים כבר נעלמו; הגדולים ממשיכים להצטמצם |
| טובאלו | הצפות בגאות, שחיקת חופים, מים מלוחים | המדינה קיימת; הסיכון למגורים ולתשתיות עולה |
| המלדיביים | עליית ים, נזק לשוניות ולחופים | לא; חלק מהאיים נמצאים בסיכון גבוה יותר מאחרים |
| שונית המחסום הגדולה | הלבנת אלמוגים, עקת חום וסופות | לא; לצד פגיעות יש גם התאוששות בשוניות מסוימות |
| ונציה | גאות והצפות, שקיעת קרקע ועליית מפלס הים | לא; מערכת MOSE מפחיתה הצפות אך מציבה אתגר לעתיד |
| סונדרבאנס | מליחות, סופות, שינויי זרימת מים וסחיפה | לא; בתי גידול משתנים ונפגעים בחלק מהאזורים |
מה ההבדל בין התחממות עולמית, עליית מפלס הים והמסה של קרח?
שינוי האקלים משפיע על פני הים בשתי דרכים מרכזיות: מים מתחממים ומתרחבים, וקרח הנמצא על היבשה — מקרחונים בהרים ומכיפות קרח — נמס ומגיע לאוקיינוס. קרח ים צף מתנהג אחרת: הפשרתו אינה מוסיפה למפלס הים באותו האופן, אך היא משפיעה על החזרת קרינת השמש ועל האקלים האזורי. בכתבה שלנו על שיא החורף של קרח הים באנטארקטיקה ב־2026 אפשר לקרוא על המדד הזה בנפרד.
המצב המקומי תלוי גם בשקיעת קרקע, בפעילות של גלים, בזרימת סחף מנהרות ובשיקום או בפגיעה במערכות חוף. לכן שני מקומות המרוחקים מאות קילומטרים זה מזה עשויים להגיב בצורה שונה לאותה עלייה ממוצעת של פני הים.
הבדל נוסף הוא בין מזג האוויר לבין אקלים: סופה אחת או קיץ קר יחסית אינם מבטלים מגמה של עשרות שנים. גם שנה שבה כיסוי האלמוגים משתפר אינה הוכחה שהתחממות האוקיינוס נעצרה.
האם כדאי למהר לבקר במקומות האלה לפני שהם נעלמים?
מסר מסוג ״לטייל לפני שייעלם״ עלול לעודד בדיוק את הלחץ התיירותי שפוגע בחלק מהיעדים: צריכת מים גבוהה, בנייה על החוף, הפרעה לבעלי חיים וזיהום. אפשר ליהנות ממקומות מיוחדים בעולם וגם להתייחס ברצינות למורשת ולקהילות שחיות בהם. לפני נסיעה כדאי לבדוק את תנאי השטח, מגבלות הגישה לאזורי טבע רגישים, אזהרות בטיחות וכללי שמירת טבע.
במקום לחפש ״תאריך היעלמות״, אפשר לשאול מה עושה היעד כדי לשקם את סביבתו, האם החברה המקומית נהנית מהתיירות, ואילו צעדים מאפשרים לשמור על המקום גם עבור הדורות הבאים.
איך בודקים כותרת על מקום ש״ייעלם״ בגלל האקלים?
כותרות על איים שייעלמו או ערים שישקעו הופכות למדויקות יותר אם בודקים ארבעה פרטים לפני שמפיצים אותן:
- מה נמדד בפועל? נסיגת קרחון, עליית מפלס הים, כיסוי אלמוגים או מספר ימי הצפה — אלה מדדים שונים.
- על איזו תקופה מדברים? אובדן הקרח בשווייץ מתייחס למדידות 2026; הערכת נאס״א להצפות טובאלו מתייחסת לשנות ה־2050.
- מהו התרחיש? תחזית לרמת פליטות גבוהה אינה אותה תחזית כמו תרחיש שבו הפליטות מופחתות במהירות. יש להציג את ההנחות.
- האם קיימת הסתגלות מקומית? סכרים, שיקום שוניות, הגנה על מי שתייה וקרקע מוגבהת יכולים לצמצם את הנזק — אך יש לבחון את העלות ואת המגבלות שלהם.
שאלות נפוצות על מקומות שנמצאים בסכנה בגלל שינוי האקלים
האם המלדיביים ייעלמו עד שנת 2050?
אין תחזית מדעית מוסכמת שלפיה כל המלדיביים ייעלמו פיזית עד 2050. חלק מהאיים נמוכים מאוד ונמצאים בסיכון גובר להצפות, לשחיקת חופים ולפגיעה במי השתייה. חומרת הפגיעה תלויה בהתחממות ובהגנות המקומיות.
מתי טובאלו עלולה להיעלם?
אי אפשר לנקוב בתאריך יחיד. נאס״א צופה עלייה במספר ימי ההצפה באזורים נמוכים עד שנות ה־2050, אך הסכנה למגורים ולתשתיות אינה זהה להיעלמות פיזית של כל האיים.
האם שונית המחסום הגדולה כבר מתה?
לא. דוח AIMS לשנת 2026 מצא בשוניות שנבדקו גם התאוששות ואף עלייה בכיסוי האלמוגים באזורים מסוימים. ההתחממות ממשיכה להוות איום משמעותי, אך המצב משתנה בין חלקי השונית ובין השנים.
האם ונציה עומדת לשקוע מתחת למים?
ונציה מתמודדת עם עליית מפלס יחסית ועם הצפות, אך מערכת MOSE מסייעת להגן עליה. השאלה לטווח הרחוק היא כיצד להתאים את מערכת ההגנה לעוד עשרות שנים של עליית פני הים, ולא האם העיר תיעלם מחר.
מה כבר נעלם בוודאות?
למשל, קרחונים קטנים בשווייץ — Bella Tola ו־Griessfirn — שדוח GLAMOS לשנת 2026 מתאר ככאלה שנעלמו לחלוטין. במקומות אחרים ברשימה מדובר בשינויים הדרגתיים, באזורים שנפגעו ובהסתברות לסיכונים עתידיים.
אחרי מה לעקוב
שלושה סוגי עדכונים חשובים להמשך: פרסום המדידות השנתיות של GLAMOS על קרחוני שווייץ; דוח AIMS השנתי על התאוששות או הידרדרות של שוניות המחסום; והערכת נאס״א לגבי קצב עליית פני הים והצפות בחופים ובאיים. בנוסף כדאי לעקוב אחר החלטות ועידת COP31 בנובמבר 2026 על מימון הסתגלות למדינות איים, ואחר פעולות רשויות ונציה לשימור הלגונה.
הזווית הישראלית
גם ישראל היא מדינה עם רצועת חוף ותשתיות תיירות התלויות במערכות אקולוגיות. הלקח המרכזי מהמקרים בעולם הוא שהיערכות מוקדמת חשובה לא פחות מהצורך להפחית פליטות: ניטור מפלס הים, מניעת בנייה פגיעה על החוף, הגנה על מערכות טבעיות ושיקום אזורים שנפגעו. אין להסיק אוטומטית מהתחזית עבור טובאלו או ונציה מה יקרה לחוף ישראלי מסוים; לשם כך נדרשות מדידות ותחזיות מקומיות.
להקשר הסביבתי הרחב אפשר לקרוא גם את המדריך שלנו לגבולות הפלנטריים ולמצב כדור הארץ. ככל שיופיעו נתונים מקומיים חדשים, כדאי להבחין בין סכנות שכבר מתועדות בישראל לבין תחזיות המבוססות על תרחישים.
עודכן: 14 באוקטובר 2026. הכתבה מבדילה בין שינוי שכבר נמדד, הערכות מדעיות ותרחישים עתידיים. לא ניתן לקבוע תאריך אחד שבו כל אחד מהמקומות ייעלם, והאופן שבו בני אדם יפעלו יכול להשפיע על היקף הנזק העתידי.
