במשך יותר מעשרים שנה E1 היה אחד השמות הקבועים בשיחות בין ישראל לדיפלומטים מערביים. בכל פעם שהתוכנית חזרה לשולחן, הגיעו אותן אזהרות: לא לבנות שם, לא לפגוע ברצף הפלסטיני, לא להפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. במשך שנים גם היה נדמה שזה עובד. התוכנית התקדמה ונעצרה, חזרה והוקפאה, והגינויים נשארו בעיקר מילים.
באוגוסט משהו השתנה. ישראל פרסמה מכרז לבניית יותר מ-1,200 יחידות דיור במסגרת E1, האזור שממזרח לירושלים ובין העיר למעלה אדומים. בבריסל, בלונדון ובפריז כבר לא תיארו את זה כעוד הרחבה של התנחלות. האיחוד האירופי הזהיר שהמהלך יחלק את הגדה לשניים ויבודד את מזרח ירושלים. בריטניה זימנה את הנציג הישראלי ודרשה לבטל את המכרז.
שלושה שבועות אחר כך הגיעה התשובה. ב-8 בספטמבר הודיעו 12 מדינות – בהן בריטניה, צרפת, קנדה, ספרד, אירלנד, פולין ושוודיה – שהן מתכוונות לקדם הגבלות על סחר עם ההתנחלויות, ברמה הלאומית או האירופית. בריטניה, צרפת וקנדה הודיעו במפורש שיפעלו לאיסור יבוא של מוצרים מההתנחלויות.
זו לא החלטה של האיחוד האירופי כולו, וגרמניה אינה בין המדינות שהצטרפו להודעת הסחר. אבל דווקא העובדה הזאת מסבירה חלק מן הסיפור: כמה ממשלות מערביות הגיעו למסקנה שהן כבר לא רוצות לחכות להסכמה בבריסל.
הקו האדום שנקרא E1
ההתנגדות האירופית להתנחלויות אינה חדשה. מבחינת האיחוד האירופי, בריטניה ורוב הקהילה הבינלאומית, ההתנחלויות בגדה המערבית אינן חוקיות לפי המשפט הבינלאומי. ישראל חולקת על הפרשנות הזאת. גם E1 אינו פרויקט חדש – התוכנית רחבת ההיקף באזור מקודמת כבר שנים.
אבל מבחינת מתנגדי המהלך, לגיאוגרפיה של E1 יש משמעות שונה. האזור יושב בין ירושלים למעלה אדומים, על מרחב שמחבר בין צפון הגדה לדרומה. האיחוד האירופי טוען שבנייה שם תפצל בפועל את הרצף הפלסטיני ותעמיק את הניתוק של מזרח ירושלים משאר הגדה. ב-2025 כבר אושרה תוכנית של יותר מ-3,400 יחידות באזור, והפרסום האחרון של המכרז הפך את האיום מבחינת האירופים מקו על מפה למהלך שאפשר להתחיל לבצע.
גם בישראל לא נעשה מאמץ גדול להסתיר את המשמעות הפוליטית. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הציג בעבר את קידום E1 כמהלך שנועד לקבור את רעיון המדינה הפלסטינית. מבחינת ממשלות שמצהירות כבר שנים שפתרון שתי המדינות הוא יעד אסטרטגי, זו בדיוק הנקודה שבה עוד גינוי מתחיל להיראות חסר ערך.
האלימות הפסיקה להיראות כמו אוסף חריגים
E1 היה הזרז, אבל הוא לא הגיע לבד. בחודשים האחרונים חל שינוי גם בדרך שבה ממשלות מערביות מדברות על אלימות מתנחלים. בעבר הסנקציות כוונו בעיקר למספר קטן של פעילים או ארגונים קיצוניים. עכשיו ההצהרות האירופיות מחברות באותו משפט בין התרחבות ההתנחלויות, מאחזים, אלימות ולחץ על קהילות פלסטיניות.
הנתונים מסבירים למה. לפי OCHA, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, עד סוף יולי תועדו מתחילת 2026 יותר מ-1,380 אירועים הקשורים למתנחלים שגרמו לנפגעים או לנזק לרכוש, בקצב של יותר משישה אירועים ביום. עד סוף אוגוסט כבר נפצעו יותר מ-1,040 פלסטינים בהקשר של תקיפות מתנחלים. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג גינה השבוע את האלימות וקרא למאבק משולב בה.
מבחינת האירופים, המספרים האלה שינו את אופי הדיון. כשהאירועים חוזרים יום אחרי יום, סביב אותם כפרים, דרכי גישה ושטחי מרעה, קשה יותר לתאר אותם רק כפשע של יחידים. בהצהרה המשותפת של 12 המדינות נכתב שהמצב בגדה מידרדר במהירות על רקע רמות חסרות תקדים של אלימות מתנחלים והתרחבות התנחלויות.
מי שכבר הכיר בפלסטין היה צריך להראות שההכרה שווה משהו
יש עוד סיבה לתזמון. לפני שנה הכירו בריטניה, צרפת וקנדה במדינה פלסטינית. באותה עת המהלך היה בעיקר דיפלומטי וסמלי: לא נולדה מדינה חדשה בשטח, הגבולות לא השתנו והכיבוש לא הסתיים. אבל ההכרה יצרה גם התחייבות פוליטית.
השבוע מנהיגי שלוש המדינות ניסחו אותה במפורש. הם כתבו שפתרון שתי המדינות הוא אינטרס לאומי בסיסי עבור בריטניה וצרפת, ושאחרי ההכרה בפלסטין הגיע הזמן לנקוט צעד נוסף לפני שיהיה מאוחר מדי.
זו נקודה חשובה, משום שהמהלך אינו מוצג רק כתגובה מוסרית למדיניות ישראל. מבחינת לונדון ופריז, תרחיש שבו האפשרות למדינה פלסטינית נעלמת משאיר אחריו סכסוך קבוע בין שני עמים, בלי מסלול מדיני ברור. מבחינתן זה איום על היציבות האזורית, על היחסים עם מדינות ערב ועל מדיניות החוץ שלהן עצמן.
אם אחרי הכרה בפלסטין הן היו ממשיכות לראות בשטח התקדמות של E1, הרחבת התנחלויות ואלימות גוברת בלי לעשות דבר, ההכרה הייתה נשארת בעיקר טקס.
למה דווקא סחר – ולמה לא חרם על ישראל
גם הכלי שנבחר אינו מקרי. היקף היצוא הישיר מההתנחלויות קטן ביחס לסחר הכולל של ישראל עם אירופה, ולכן איסור על תמרים, יין, עשבי תיבול או מוצרים אחרים לא צפוי כשלעצמו לזעזע את הכלכלה הישראלית.
המשמעות הגדולה יותר היא ההבחנה. בריטניה, צרפת וקנדה מקפידות לומר שהצעדים מכוונים להתנחלויות ולא לישראל עצמה. באותה הצהרה שבה הן מודיעות על מגבלות הן חוזרות ומדגישות את רצונן בשותפות קרובה עם ישראל ואת מחויבותן לביטחונה.
כך הן מנסות לעשות שני דברים בו זמנית: להפעיל לחץ על מדיניות ההתנחלויות, בלי להפוך את המהלך לחרם על מדינת ישראל. משפטית ופוליטית, זו דרך להמחיש שהן אינן מקבלות את הטשטוש בין ישראל בגבולות המוכרים לבין השטחים שנכבשו ב-1967.
מכאן גם החשש בישראל. הפגיעה הישירה בסחר יכולה להיות מוגבלת, אבל אם ההבחנה הזאת תהפוך לנורמה היא עלולה להתרחב מעבר למוצרי מדף. בנקים, קרנות השקעה, חברות ביטוח וחברות בנייה עלולים להחליט שהם אינם רוצים להיחשף לפעילות בהתנחלויות. בריטניה כבר הודיעה שהיא מתכוונת לפעול גם נגד חברות וגורמים שמסייעים להתנחלויות או מרוויחים מהן.
אירופה עדיין מפוצלת
כדאי גם לשים גבול למילה "אירופה". 12 המדינות שחתמו על ההצהרה אינן האיחוד האירופי, ורק שמונה מהן חברות בו. גרמניה, למשל, הצטרפה באוגוסט לגינוי החריף של E1, אבל אינה חלק מהמהלך הנוכחי להגבלת הסחר.
זה לא פרט שולי. ניסיון לקדם איסור רחב ברמת האיחוד נתקע במשך חודשים בגלל מחלוקות בין המדינות, וגרמניה הייתה אחת המתנגדות המרכזיות. לכן צרפת ומדינות נוספות החלו לחפש מסלול אחר – צעדים לאומיים במקום להמתין להחלטה משותפת של כל אירופה.
במובן הזה, ההודעה של השבוע היא גם סימן לחולשה של מדיניות החוץ האירופית המשותפת. מדינות שרצו להפעיל לחץ על ישראל גילו שהן אינן מצליחות לייצר קונצנזוס, אז בנו קואליציה מחוץ למסגרת האחידה.
ישראל הגיבה בעוצמה. שר החוץ גדעון סער הודיע על סגירת הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים והאשים את בריטניה בהתערבות במערכת הבחירות הישראלית. מבחינת הממשלה, זהו ניסיון חיצוני להעניש את ישראל על מדיניות שנקבעת בידי ממשלה נבחרת. ארה"ב הודיעה שלא תצטרף למגבלות והזהירה שהן עלולות לערער את היציבות בגדה.
אבל מבחינת המדינות שהובילו את המהלך, הוויכוח כבר עבר שלב. הן אינן מנסות לשכנע את ישראל שההתנחלויות מסכנות את פתרון שתי המדינות – את זה הן אומרות שנים. השאלה החדשה היא אם הן מוכנות לשלם מחיר דיפלומטי כדי להפוך את העמדה הזאת למדיניות.
הצעדים שהוכרזו השבוע עדיין מצומצמים, וחלקם אפילו טרם קיבלו לוח זמנים מפורט. מה שיקבע את חשיבותם הוא מה יבוא אחריהם. אם האיסור יישאר כמה מגבלות על סחורות, הוא ייזכר בעיקר כמחווה פוליטית. אם הוא יהפוך להתחלה של מדיניות מערבית רחבה שמפרידה באופן שיטתי בין ישראל להתנחלויות גם במסחר, השקעות ופיננסים – זה כבר יהיה שינוי משמעותי ביחסים בין ישראל לחלק מבעלות הברית הוותיקות שלה.
