הבית הקטן שבו מרוכז הרבה מאוד כוח
בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית מייצרות בכל פעם עיוות אופטי מסוים. מרבית הרעש מגיע מבית הנבחרים: 435 מחוזות, אינספור מועמדים, מפות צבעוניות ועשרות מרוצים שיכולים להחליף ידיים בלילה אחד. הסנאט נראה לידו כמעט אינטימי – מאה חברים בלבד.
אבל מי שמבקש להבין היכן נמצא חלק ניכר מן הכוח בוושינגטון צריך דווקא להסתכל על הבית הקטן יותר.
הסנאט הוא הבית העליון של הקונגרס. כל חקיקה פדרלית עוברת, ככלל, גם בבית הנבחרים וגם בו, אבל החוקה העניקה לסנאט שורה של סמכויות שאין לבית השני: הוא מאשר או דוחה את המינויים הבכירים של הנשיא, ובהם שרים, שגרירים ושופטים פדרליים; הוא מחליט אם לאשר אמנות בינלאומיות, ברוב של שני שלישים; והוא זה שמנהל את המשפט כאשר בית הנבחרים מחליט להדיח נשיא או בעל תפקיד פדרלי אחר.
במובן הזה, השוואה ישירה לכנסת כמעט תמיד מטעה. בישראל הממשלה נשענת על אמון הכנסת, והכנסת היא גם בית המחוקקים היחיד. בארצות הברית הנשיא נבחר בנפרד מן הקונגרס ויכול בהחלט לכהן מול רוב עוין בשני הבתים.
דונלד טראמפ יישאר נשיא גם אם הדמוקרטים ינצחו ב-3 בנובמבר. אבל נשיא שמאבד את הסנאט עלול לגלות מהר מאוד שהיכולת למנות שופט לבית המשפט העליון, שגריר או בכיר בממשל כבר אינה תלויה רק בהחלטתו.
גם בחקיקה יש לסנאט כוח חריג. רוב רגיל מספיק להצבעה סופית על מרבית החוקים, אבל הפיליבסטר מאפשר למיעוט לעכב או לחסום חקיקה, ובכללים הקיימים נדרשים בדרך כלל 60 קולות כדי לסיים את הדיון ולהתגבר עליו. המגבלה הזאת אינה חלה כיום באותה דרך על מינויים.
שני סנאטורים לקליפורניה – ושניים גם לוויומינג
העיקרון שעליו בנוי הסנאט פשוט, ומנקודת מבט מודרנית גם די משונה: לכל מדינה יש שני סנאטורים, בלי שום קשר למספר התושבים שלה.
קליפורניה, שבה חיים עשרות מיליונים, שולחת שניים. גם וויומינג הזעירה שולחת שניים.
בית הנבחרים נועד לשקף את האוכלוסייה; הסנאט נועד לייצג את המדינות כיחידות פוליטיות שוות. זו הייתה אחת הפשרות שעליהן הוקמה הפדרציה האמריקנית, והיא ממשיכה להשפיע על הפוליטיקה יותר ממאתיים שנה אחר כך.
לכן אפשר בהחלט לזכות ביותר קולות ברחבי ארצות הברית ולהישאר במיעוט בסנאט. לא מספיק לדעת כמה אמריקנים מעדיפים דמוקרטים או רפובליקנים. צריך לדעת איפה הם חיים.
זה גם אחד ההבדלים המהותיים בין הסנאט לבין הכנסת: בישראל כל קול משתתף באותה חלוקה ארצית של 120 המנדטים. בבחירות לסנאט אין דבר כזה "אחוז הקולות הארצי". קיימים מאה מושבים נפרדים, הקשורים לחמישים מדינות שונות.
למה לא בוחרים את כל הסנאט ב-3 בנובמבר?
כהונת סנאטור נמשכת שש שנים, והבחירות מדורגות כך שבכל שנתיים מתחדש בערך שליש מן הבית. הרעיון המקורי היה ליצור גוף יציב יותר מבית הנבחרים, פחות חשוף לגל פוליטי רגעי.
ב-3 בנובמבר יעמדו לבחירה 35 מושבים. כיום מחזיקים הרפובליקנים ב-53, הדמוקרטים ב-45 ושני העצמאיים – ברני סנדרס ואנגוס קינג – מתארגנים עם הדמוקרטים. במונחים של שליטה פוליטית המאזן הוא אפוא 53 מול 47.
המספר החשוב באמת הוא 51.
תיקו של 50-50 אינו מספיק לדמוקרטים, משום שסגן הנשיא הוא שמכריע במקרה של שוויון, וכיום זהו קול רפובליקני. לכן עליהם להשיג תוספת נטו של ארבעה מושבים.
והמילה "נטו" היא זו שהופכת את המתמטיקה למסובכת. הדמוקרטים אינם יכולים רק לספור כמה מושבים רפובליקניים הם עשויים לכבוש. הם צריכים קודם לא לאבד את שלהם.
המפה שהלכה ונפתחה
בתחילת מחזור הבחירות היה לרפובליקנים יתרון מבני ברור. המסלול הדמוקרטי ל-51 דרש כמעט שכל דבר יסתדר להם, בעוד הרפובליקנים נהנו משורה ארוכה של מושבים במדינות שטראמפ ניצח בהן.
בחודשים האחרונים השתנתה התמונה.
הסביבה הלאומית נעשתה קשה יותר למפלגת הנשיא, על רקע חוסר שביעות רצון מן הכלכלה ומיוקר המחיה ומן המלחמה באיראן. במקביל, כמה פריימריז רפובליקניים יצרו מועמדים שמתקשים יותר מן הצפוי בבחירות הכלליות. רויטרס ו-AP מתארים כיום מאבק על הסנאט שהיה נראה בתחילת השנה מוטה בבירור לרפובליקנים – והפך לתחרות פתוחה הרבה יותר.
ב-20 באוגוסט העביר Cook Political Report גם את טקסס וגם את איווה לקטגוריית Toss Up – כלומר מרוץ שאין בו כרגע יתרון ברור לאחד הצדדים. שישה מרוצים מוגדרים כעת Toss Up ושלושה נוספים כ-Lean Democratic. אין כרגע אף מרוץ תחרותי שמסווג Lean Republican.
זה עדיין לא הופך את הדמוקרטים לפייבוריטים ברורים. כדי לקחת את הסנאט הם זקוקים כמעט לרצף מושלם.
צפון קרוליינה – המקום שבו מתחיל המסלול הדמוקרטי
אם הדמוקרטים רוצים להגיע ל-51, קשה למצוא תרחיש סביר שבו הם אינם מנצחים בצפון קרוליינה.
הסנאטור הרפובליקני תום טיליס פרש, והמועמד הדמוקרטי הוא רוי קופר, שכיהן שמונה שנים כמושל ולפני כן כתובע הכללי של המדינה. לקופר יש רקורד יוצא דופן במדינה שנוטה בשנים האחרונות לרפובליקנים בבחירות לנשיאות: הוא ניצח בה שוב ושוב גם בשנים שבהן טראמפ ניצח. מולו מתמודד מייקל ווטלי, לשעבר יו"ר הוועדה הרפובליקנית הארצית ובעל ברית קרוב של טראמפ. הסקרים מעניקים לקופר יתרון, ו-Cook מדרג כיום את המושב כ-Lean Democratic.
עבור הדמוקרטים זו כמעט נקודת הפתיחה. אם קופר מפסיד, יהיה עליהם למצוא ארבעה כיבושים במקומות קשים בהרבה.
טקסס – המרוץ שלא היה אמור להיות צמוד
עצם העובדה שטקסס מופיעה ברשימת תשעת המרוצים היא אחת החדשות הגדולות של מחזור הבחירות הזה. קן פקסטון, התובע הכללי של טקסס ואחד הפוליטיקאים המזוהים ביותר עם אגף טראמפ, הדיח בפריימריז את הסנאטור המכהן ג'ון קורנין. הוא מגיע לבחירות הכלליות עם בסיס רפובליקני נלהב – אבל גם עם מטען ציבורי כבד ויכולת מוגבלת יותר לפנות למרכז.
מולו עומד הדמוקרט ג'יימס טלריקו, חבר בית המחוקקים של טקסס, מורה לשעבר ותלמיד סמינר לכמורה. המרוץ, שבשנה רגילה היה אמור להיות כמעט סגור מראש לטובת הרפובליקנים, מוגדר כעת Toss Up. מחנה טראמפ כבר נאלץ להזרים מיליוני דולרים כדי להגן על פקסטון.
הדמוקרטים אינם חייבים לנצח בטקסס. מבחינתם גם עצם העובדה שהרפובליקנים נאלצים להגן עליה היא הישג. אבל אם טלריקו בכל זאת יצליח, כל המתמטיקה של הסנאט תיראה אחרת.
אוהיו – שובו של שרוד בראון
אוהיו הלכה ימינה בעשור האחרון, אבל שרוד בראון מעולם לא היה דמוקרט טיפוסי. בראון כיהן בסנאט במשך 18 שנה ובנה לעצמו תדמית פופוליסטית כלכלית, עם דגש על עובדים, תעשייה ואיגודים מקצועיים. הוא הפסיד את מושבו ב-2024, בשנה שבה טראמפ ניצח באוהיו בפער גדול.
עכשיו הוא מנסה לחזור. מולו ניצב ג'ון האסטד, שמונה לסנאט לאחר שג'יי.די. ואנס עבר לתפקיד סגן הנשיא. הסקרים האחרונים הצביעו על יתרון קטן לבראון, ו-Cook מגדיר את המרוץ צמוד לחלוטין.
העובדה שאוהיו נמצאת שוב על מפת המדינות שאפשר לדמיין בהן ניצחון דמוקרטי מלמדת עד כמה אישיותו של המועמד עדיין חשובה בבחירות לסנאט.
מיין – האם סוזן קולינס תשרוד גם הפעם?
סוזן קולינס נמצאת בסנאט מאז 1997. לאורך הקריירה שלה היא הצליחה לבצע דבר שנעשה קשה יותר ויותר בפוליטיקה האמריקנית: להיות רפובליקנית מצליחה במדינה שנוטה לדמוקרטים בבחירות לנשיאות. היא בנתה את המותג שלה על עצמאות יחסית מהמפלגה ועל נכונות להצביע לעיתים נגד מנהיגיה. אלא שהפעם היא פגיעה.
מולה מתמודד טרוי ג'קסון, לשעבר נשיא הסנאט של מיין, שמגיע מרקע של מעמד עובדים ושומר על קו כלכלי פרוגרסיבי. הסוגיה הקשה ביותר לקולינס היא עדיין ההפלות: היא הצביעה בעד מינוי ברט קוואנו לבית המשפט העליון, ובהמשך היה קוואנו חלק מהרוב שביטל את ההגנה החוקתית על הזכות להפלה.
סקרים אחרונים הצביעו על יתרון קטן לג'קסון. Cook מגדיר את מיין Toss Up.
מישיגן – המקום שבו הדמוקרטים אינם יכולים להרשות לעצמם ליפול
במישיגן פורש הסנאטור הדמוקרטי גארי פיטרס, ולכן מדובר במושב פתוח.
המועמד הדמוקרטי עבדול אל-סייד הגיע אל הבחירות הכלליות לאחר פריימריז קשים בתוך מפלגתו. הוא רופא ואיש בריאות הציבור, מזוהה עם האגף הפרוגרסיבי, והעמדות שהביע בעבר נגד ישראל הן אחד הנושאים שבהם הרפובליקנים מנסים לפגוע בו בקרב מצביעי המרכז ובקהילה היהודית הגדולה במדינה. מולו ניצב מייק רוג'רס, חבר קונגרס לשעבר שכבר הפסיד במרוץ צמוד לסנאט ב-2024. המרוץ מוגדר Toss Up.
עבור הדמוקרטים זהו כמעט מרוץ שאסור להפסיד. אובדן מישיגן לא רק מוריד אותם במושב אחד – הוא הופך את היעד שלהם מארבעה כיבושים רפובליקניים לחמישה.
איווה ואלסקה – הגבולות החדשים של המפה
איווה הייתה במשך שנים מדינה מתנדנדת, אבל בעשור האחרון הפכה לרפובליקנית באופן מובהק. השנה, עם פרישתה של הסנאטורית ג'וני ארנסט, היא שוב תחרותית. המועמדת הרפובליקנית היא חברת הקונגרס אשלי הינסון. מולה מתמודד הדמוקרט ג'וש טורק, חבר בית המחוקקים של המדינה, שחקן עבר בכדורסל בכיסאות גלגלים וזוכה פעמיים במדליית זהב פאראלימפית.
הקשיים בענף החקלאות, המכסים ומחירי הדלק הרחיבו את המגרש מספיק כדי ש-Cook יעביר את איווה ל-Toss Up. באלסקה מנסה הסנאטור הרפובליקני דן סאליבן לזכות בכהונה נוספת מול מרי פלטולה, לשעבר חברת בית הנבחרים, שכבר הוכיחה שהיא מסוגלת למשוך מצביעים שאינם דמוקרטים מובהקים.
בפריימריז הלא-מפלגתיים באוגוסט קיבלה פלטולה יותר קולות מסאליבן. המערכת הייחודית של אלסקה והצבעה בדירוג העדפות מוסיפות למרוץ שכבר עכשיו קשה לחזות.
ג'ורג'יה וניו המפשייר – לפני שכובשים צריך להגן
אחד הדברים שמקשים על המסלול הדמוקרטי הוא שגם שלושה מן המושבים שלהם עצמם נמצאים במפה התחרותית.
בג'ורג'יה מתמודד הסנאטור ג'ון אוסוף על כהונה נוספת מול הרפובליקני מייק קולינס. טראמפ ניצח בג'ורג'יה ב-2024, ולכן על הנייר היה אמור להיות זה אחד המושבים המסוכנים ביותר לדמוקרטים. בפועל אוסוף מוביל ברוב הסקרים, ו-Cook מעניק לו כיום יתרון. בניו המפשייר הסיפור עדיין לא הסתיים אפילו ברמת המועמדים. הפריימריז נערכים היום, 8 בספטמבר. הסנאטורית הדמוקרטית הוותיקה ג'ין שאהין פורשת, וחבר הקונגרס כריס פאפאס נחשב למועמד המוביל בצד הדמוקרטי. בצד הרפובליקני מתמודדים בין היתר הסנאטורים לשעבר ג'ון סונונו וסקוט בראון.
נכון לבוקר הבחירות, Cook מעניק לדמוקרטים יתרון במושב. אבל זה בדיוק מסוג המרוצים שצריך לחזור ולעדכן אחרי שהמועמדים יהיו סופיים.
ארבעה ניצחונות – וכמעט בלי מקום לטעות
אחרי כל השמות, הסקרים והמדינות, המתמטיקה נשארת די פשוטה. הדמוקרטים צריכים לשמור על ג'ורג'יה, מישיגן וניו המפשייר. אם הם מצליחים בכך, הם זקוקים לארבעה ניצחונות מתוך שישה מושבים שמוחזקים כיום בידי הרפובליקנים: צפון קרוליינה, מיין, אוהיו, טקסס, איווה ואלסקה.
זה אפשרי. לפני כמה חודשים קשה היה לומר אפילו את זה. אבל זו עדיין דרך צרה מאוד. ניצחון בצפון קרוליינה ובמיין, למשל, מביא אותם רק למחצית הדרך. אחר כך צריך לנצח בשניים מתוך אוהיו, טקסס, איווה ואלסקה – כולן מדינות שטראמפ ניצח בהן. וזו אולי הדרך הנכונה ביותר להבין את הסנאט האמריקני. לא דרך הסקר הארצי, ולא דרך השאלה איזו מפלגה פופולרית יותר באמריקה כולה.
בסנאט, הגיאוגרפיה אינה רק חלק מהפוליטיקה. היא השיטה עצמה.
