רואנדה מובילה כיום את העולם בייצוג נשים בפרלמנט. 51 מתוך 80 חברי הבית התחתון הן נשים – 63.8%. קובה נמצאת על 57.2%, ניקרגואה על 56%, קוסטה ריקה על 52.6%, בוליביה על 50.8% ומקסיקו על 50.4%. גם באנדורה ובאיחוד האמירויות מחצית מחברי הפרלמנט הן נשים.
בצד השני של הרשימה נמצאות מדינות שבהן הנוכחות הנשית כמעט נעלמה. בבית התחתון של עומאן אין כיום אף אישה, וכך גם בפרלמנטים של טובאלו ותימן. בוונואטו מכהנת אישה אחת מתוך 52 חברים, ובפפואה גינאה החדשה שלוש מתוך 111.
בין שני הקצוות נמצאת רוב העולם, וגם ישראל. 31 נשים מכהנות כיום בכנסת – 25.8% מחבריה. זה מעט מתחת לממוצע העולמי, והרבה מתחת לממוצע האירופי.
תמונת מצב
| מדינה | נשים בפרלמנט |
|---|---|
| רואנדה | 63.8% |
| קובה | 57.2% |
| ניקרגואה | 56.0% |
| קוסטה ריקה | 52.6% |
| בוליביה | 50.8% |
| מקסיקו | 50.4% |
| דנמרק | 48.0% |
| ניו זילנד | 46.3% |
| פינלנד | 45.5% |
| גרמניה | 32.5% |
| ארה"ב | 28.8% |
| ישראל | 25.8% |
| ברזיל | 17.2% |
| ונואטו | 1.9% |
| עומאן | 0% |
| טובאלו | 0% |
| תימן | 0% |
המספרים הגבוהים ביותר לא נמצאים רק בדמוקרטיות
רשימת המדינות המובילות בייצוג נשים לא חופפת לרשימת הדמוקרטיות הליברליות. לצד דנמרק, ניו זילנד ופינלנד נמצאות בה רואנדה, קובה, ניקרגואה ואיחוד האמירויות. שיעור גבוה של נשים בפרלמנט מודד דבר אחד: כמה נשים יושבות בחדר שבו מתקבלות החלטות. הוא אינו אומר כמה חופשית התקשורת, כמה תחרותיות הבחירות או עד כמה הפרלמנט מסוגל לפקח על הממשלה.
רואנדה היא הדוגמה הבולטת ביותר. המדינה מחייבת בחוקה ייצוג של לפחות 30% נשים בגופי קבלת החלטות, ו-24 מתוך 80 המושבים בבית התחתון שמורים לנשים. בפועל הן זוכות גם במושבים שאינם משוריינים, ולכן הגיעו לכמעט שני שלישים מהבית. במקסיקו החוק מחייב שוויון כמעט מלא בין נשים לגברים במועמדויות, ובכמה מדינות באמריקה הלטינית נקבעו גם כללים שמחייבים לשבץ נשים במקומות ריאליים ולא רק להוסיף אותן בתחתית הרשימה.
האפקט של הכללים האלה ניכר בנתונים. בבחירות שנערכו בעולם ב-2025, פרלמנטים שבהם הופעלו מכסות בחוק או במסגרת המפלגות בחרו בממוצע 30.9% נשים. במקומות ללא מכסות השיעור היה 23.3%. ההתקדמות העולמית עצמה איטית: בתחילת 2026 נשים החזיקו ב-27.5% מהמושבים, עלייה של שלוש עשיריות האחוז בלבד בתוך שנה – קצב ההתקדמות הנמוך ביותר מאז 2017, זו השנה השנייה ברציפות.
נשים מגיעות לקלפי – לפעמים יותר מגברים
ייצוג נמוך בפרלמנט אינו נובע בהכרח מהשתתפות נמוכה של נשים בבחירות. בארצות הברית הפער הולך בכיוון ההפוך. בבחירות לנשיאות ב-2024 הצביעו 66.9% מהנשים הזכאיות, לעומת 63.7% מהגברים. לשכת מפקד האוכלוסין האמריקנית עוקבת אחרי הנתונים האלה מאז שנות ה-60, ובבחירות לנשיאות נשים מצביעות בשיעורים גבוהים מגברים כבר תקופה ארוכה.
הן גם לא מצביעות בדיוק כמוהם. בבחירות 2024 גברים העדיפו את דונלד טראמפ על קמלה האריס בפער של 12 נקודות; נשים העדיפו את האריס בפער של 7 נקודות. 55% מהגברים הצביעו לטראמפ, לעומת 46% מהנשים. אצל נשים לבנות התמונה שונה – טראמפ עדיין ניצח, אך בפער קטן בהרבה מזה שרשם בקרב גברים לבנים. הבדלי גיל, השכלה וגזע ממשיכים להיות גדולים מאוד, ולכן אין באמת "קול נשי" אחיד.
גם בגרמניה נשים השתתפו בבחירות 2025 בשיעור גבוה יותר מגברים כמעט בכל קבוצת גיל עד גיל 70. גם ההצבעה עצמה התחלקה אחרת: SPD הסוציאל-דמוקרטית, הירוקים, Die Linke מהשמאל ו-BSW הפופוליסטית-שמאלית קיבלו תמיכה גבוהה יותר בקרב נשים; CDU/CSU מהמרכז-ימין, FDP הליברלית ובעיקר AfD מהימין הרדיקלי היו חזקות יותר בקרב גברים. אצל AfD נרשם הפער הגדול ביותר – 8.5 נקודות לטובת הגברים.
הנתונים האלה לא מצביעים על חלוקה פשוטה של נשים לשמאל וגברים לימין. הם כן מראים שבכמה מן הדמוקרטיות הגדולות נשים כבר אינן רק מחצית מן האלקטורט מבחינה דמוגרפית; הן משתתפות בפועל בשיעורים גבוהים ואף מסוגלות לשנות את המאזן בין מפלגות.
ולמרות זאת, שיעור הנשים שמגיעות להיות המועמדות נמוך בהרבה. בבחירות הגרמניות של 2025, למשל, רק 1,422 מתוך 4,506 המועמדים היו נשים – פחות משליש.
מ-1893 עד 1971: הדרך לקלפי הייתה קצרה יותר בחלק מהמדינות
ניו זילנד הייתה הראשונה בעולם שהעניקה לנשים זכות הצבעה בבחירות ארציות, ב-1893. הזכות להתמודד לפרלמנט הגיעה רק ב-1919, והאישה הראשונה נבחרה לבית הנבחרים ב-1933.
פינלנד הלכה רחוק יותר ב-1906: נשים קיבלו באותה רפורמה גם זכות לבחור וגם זכות להתמודד. בבחירות 1907 כבר נבחרו 19 נשים לפרלמנט, 9.5% מחבריו – נתון חריג לחלוטין לזמנו.
כמה מן המדינות שמזוהות היום עם דמוקרטיה אירופית ותיקה הגיעו הרבה יותר מאוחר. בשווייץ נשים קיבלו זכות הצבעה פדרלית רק ב-1971, לאחר שבמשאל עם קודם ב-1959 רוב הגברים הצביע נגד. המדינה נדרשה לחכות עד 1984 כדי שאישה תיבחר לראשונה לממשלה הפדרלית.
ישראל נמצאת דווקא בצד המוקדם של ההיסטוריה הזאת. נשים קיבלו זכות לבחור ולהיבחר עם הקמת המדינה, ונשים כיהנו כבר בכנסת הראשונה. גולדה מאיר הפכה ב-1969 לראש ממשלה, בשלב שבו מנהיגה אישה הייתה עדיין תופעה כמעט חסרת תקדים בעולם.
מאז השתנתה פסגת הפוליטיקה העולמית, אבל לא במהירות שאפשר היה לצפות. בתחילת 2026 רק 28 מדינות הונהגו בידי אישה כראש מדינה או ממשלה, ו-101 מדינות מעולם לא הגיעו לשם. נשים החזיקו רק ב-22.4% מתפקידי השרים בעולם.
שיינבאום, מלוני, פרדריקסן וטקאיצ'י – אין מודל אחד למנהיגה
המנהיגות הבולטות בעולם כיום מגיעות ממקומות פוליטיים שונים לחלוטין. קלאודיה שיינבאום מכהנת כנשיאת מקסיקו מטעם השמאל. ג'ורג'ה מלוני עומדת בראש ממשלת ימין באיטליה. מטה פרדריקסן ממשיכה להוביל את דנמרק מטעם הסוציאל-דמוקרטים, וביפן הפכה סנאֶה טקאיצ'י ב-2025 לאישה הראשונה שממונה לראשות הממשלה.
המשותף ביניהן אינו אידיאולוגי. עצם העובדה שנשים עומדות כיום גם בראש ממשלות שמאל, גם בראש ממשלות ימין וגם בראש מדינות באסיה, אירופה ואמריקה הלטינית הופכת את הרעיון שמנהיגה אישה היא "אירוע חריג" לפחות סביר מבעבר. ובכל זאת, הנתון העולמי נשאר חד: בערך אחת מכל שבע מדינות בלבד מונהגת כיום בידי אישה.
גם במוסדות הבינלאומיים התמונה משתנה בהדרגה. אורסולה פון דר ליין עומדת בראש הנציבות האירופית, נגוזי אוקונג'ו-איוולה מנהלת את ארגון הסחר העולמי, סלסטה סאולו היא המזכ"לית הראשונה של הארגון המטאורולוגי העולמי, ואיימי פופ היא האישה הראשונה שעומדת בראש ארגון ההגירה הבינלאומי.
הקלפי השתנה מהר יותר מן הפרלמנט
בתוך קצת יותר ממאה שנה עבר העולם ממצב שבו נשים ברוב המדינות כלל לא הורשו לבחור, למצב שבו נשים מכריעות מערכות בחירות, מנהיגות ממשלות וזוכות ברוב המושבים בכמה פרלמנטים.
השינוי בהרכב בתי המחוקקים היה איטי יותר. לפי IPU, אם קצב ההתקדמות הנוכחי יישאר נמוך, השוויון לא יגיע מעצמו. הנתונים מן הבחירות האחרונות מצביעים שוב על אותם כלים שמייצרים את ההבדל: מכסות, כללים המחייבים מיקום ריאלי של נשים ברשימות, שיטות בחירה יחסיות ומפלגות שבוחרות להשקיע במועמדות.
מצד הבוחרות, לפחות בכמה מן הדמוקרטיות הגדולות, אין סימן לבעיה של נוכחות. בארצות הברית ובגרמניה נשים מגיעות לקלפי בשיעורים שאינם נמוכים משל גברים ולעיתים גבוהים מהם. הן גם מצביעות אחרת מספיק כדי להשפיע על תוצאות הבחירות.
הפער נפתח לאחר מכן – בדרך שבין ההצבעה לבין הכיסא בפרלמנט.
