צילום: Kevin Payravi / WikiPortraits, ברישיון CC BY-SA 4.0, באמצעות Wikimedia Commons.

זוכת פרס נובל לשלום ומנהיגת האופוזיציה הבולטת שבה לוונצואלה אחרי כמעט עשרה חודשים מחוץ למדינה. היא חוזרת למציאות שונה לחלוטין מזו שעזבה: ניקולס מדורו כבר אינו בשלטון, דלסי רודריגס מנהלת את המדינה בתמיכת וושינגטון, והבחירות שמצ׳אדו דורשת עדיין אינן באופק. מי היא מריה קורינה מצ׳אדו, כיצד הפכה מאשת עסקים ממשפחה אמידה לסמל ההתנגדות לצ׳אביזם, ומה היא מנסה להשיג עכשיו?

מריה קורינה מצ׳אדו (María Corina Machado) לא בחרה נאום ארוך כדי להודיע שחזרה לוונצואלה. "אני כאן. איתכם", כתבה ביום ראשון, 25 באוקטובר, ברשתות החברתיות.

זמן קצר אחר כך כבר הופיעו תמונות שלה במדינת לארה שבמערב-מרכז ונצואלה, מתקבלת בחיבוקים ובקריאות תמיכה בכנסייה בסנטה רוסה. משם יצאה לכיוון קראקס. זו הייתה הופעתה הראשונה במדינה מאז דצמבר 2025, אחרי כמעט עשרה חודשים בחו"ל וכמה ניסיונות כושלים לחזור.

אלא שהמדינה שאליה חזרה שונה מאוד מזו שעזבה.

ניקולס מדורו, האיש שנגדו ניהלה את רוב המאבק הפוליטי שלה, נתפס בידי כוחות אמריקאיים בינואר 2026 ואינו עוד בשלטון. מי שמנהלת כעת את ונצואלה היא דלסי רודריגס, סגניתו לשעבר של מדורו, שהצליחה לבנות מערכת יחסים עם ממשל דונלד טראמפ. בחירות חדשות עדיין לא נקבעו.

מצ׳אדו חוזרת אפוא לא רק כדי להתמודד עם שרידי המשטר הצ׳אביסטי. היא מנסה להחזיר את עצמה למרכזו של תהליך פוליטי שבמשך חודשים התקדם במידה רבה בלעדיה.

חמש נקודות מרכזיות

• מריה קורינה מצ׳אדו היא הדמות המזוהה ביותר עם האופוזיציה הוונצואלית, אחרי יותר משני עשורים של מאבק פוליטי נגד הוגו צ׳אבס וניקולס מדורו.
• היא ניצחה ביותר מ־90% מהקולות בפריימריז של האופוזיציה ב־2023, אך נאסר עליה להתמודד לנשיאות ב־2024.
• אדמונדו גונסאלס התמודד במקומה, ומסמכי הקלפיות שאספה האופוזיציה הצביעו על ניצחון ברור שלו. מרכז קרטר קבע שהבחירות לא עמדו בסטנדרטים דמוקרטיים.
• ב־2025 זכתה מצ׳אדו בפרס נובל לשלום, על מאבקה למען זכויות דמוקרטיות ומעבר שלטוני בדרכי שלום.
• החזרה שלה עכשיו עשויה לפתוח מאבק חדש – לא מול מדורו, אלא סביב השאלה מי יוביל את ונצואלה לבחירות ומתי הן יתקיימו.

ממשפחה אמידה בקראקס אל המאבק בצ׳אבס

מצ׳אדו נולדה בוונצואלה ב־1967 למשפחה מבוססת. אביה היה איש עסקים מוכר בתעשיית הפלדה. היא למדה הנדסה ומימון ועבדה תקופה קצרה במגזר העסקי – רקע שהפך בהמשך לאחד הנושאים שבהם השתמשו יריביה מהשמאל כדי להציג אותה כנציגת האליטות הכלכליות הישנות.

אבל הדרך שלה לפוליטיקה החלה דווקא בפעילות אזרחית. ב־1992 הקימה את קרן Atenea, שעסקה בסיוע לילדי רחוב בקראקס. כעבור עשור הייתה בין מייסדי Súmate, ארגון אזרחי שפעל למען בחירות חופשיות ושקופות. הארגון הפך לאחד הגופים שדחפו למשאל העם ב־2004 בניסיון להדיח את הנשיא הוגו צ׳אבס.

המפגש שלה ב־2005 עם נשיא ארה"ב ג׳ורג׳ בוש בבית הלבן חיזק עוד יותר את מעמדה כאחת מיריבותיו הבולטות של צ׳אבס – ובה בעת סיפק לשלטון תחמושת לטענה שהיא פועלת בשיתוף עם וושינגטון.

העימות עם צ׳אבס שהפך אותה לדמות לאומית

ב־2010 נבחרה מצ׳אדו לאספה הלאומית וקיבלה מספר קולות חריג בגובהו למועמד לפרלמנט. היא הפכה במהירות לאחת המבקרות הישירות ביותר של צ׳אבס.

אחד הרגעים הזכורים בקריירה שלה הגיע במהלך נאום של הנשיא בפרלמנט, כשקטעה אותו ותקפה את מדיניות הלאמת העסקים של הממשלה. העימות הפומבי ביניהם הפך אותה מדמות מוכרת בחוגי האופוזיציה לפוליטיקאית בעלת פרופיל לאומי.

לאחר מותו של צ׳אבס ועליית ניקולס מדורו החריפה ההתנגשות עם השלטון. ב־2014 הודחה מצ׳אדו מהאספה הלאומית. בהמשך נאסר עליה לכהן בתפקיד ציבורי, והיא הואשמה גם במעורבות לכאורה בקשר נגד מדורו – טענה שאותה דחתה וטענה כי מדובר בניסיון לסלקה מהזירה הפוליטית.

הקאמבק הגדול של 2023

במשך תקופה ארוכה היה נדמה שמצ׳אדו נשארה דמות חשובה אך שולית יחסית באופוזיציה המפוצלת. זה השתנה באופן דרמטי ב־2023.

בפריימריז שנועדו לבחור מועמד מוסכם נגד מדורו היא זכתה ביותר מ־90% מהקולות. מרכז קרטר מציין תוצאה רשמית של 93%.

הניצחון היה משמעותי במיוחד מפני שהאופוזיציה הוונצואלית הייתה במשך שנים מפוצלת בין מפלגות, אישים ואסטרטגיות שונות. מצ׳אדו הצליחה באותה תקופה להציג את עצמה כדמות שסביבה ניתן לאחד חלקים רחבים מהמחנה המתנגד למדורו.

אלא שהשלטון כבר דאג למנוע ממנה להתמודד. ביוני 2023 הוכרז כי היא פסולה מלכהן בתפקידים ציבוריים למשך 15 שנה. בית המשפט העליון אישר את הפסילה בינואר 2024.

היא נפסלה – והפכה את אדמונדו גונסאלס למועמד

לאחר שגם מועמדת חלופית שהציעה האופוזיציה לא הצליחה להירשם, הגיע התפקיד לאדמונדו גונסאלס אורוטיה, דיפלומט ותיק שהיה בתחילה מועמד זמני וכמעט לא היה מוכר לציבור הרחב.

מצ׳אדו הפכה למעשה לפנים של הקמפיין שלו. היא נסעה ברחבי המדינה, הופיעה בעצרת אחר עצרת וגייסה רשת עצומה של פעילים שנועדה גם לשמור על הקלפיות ולאסוף את עותקי פרוטוקולי ההצבעה.

ב־28 ביולי 2024 נערכו הבחירות. ועדת הבחירות הכריזה שמדורו ניצח, אך לא פרסמה את התוצאות המפורטות מכל קלפי. האופוזיציה הצליחה לאסוף עותקים של פרוטוקולי הצבעה מחלק גדול מאוד מהקלפיות, והם הצביעו על יתרון עצום לגונסאלס.

מרכז קרטר, שהוזמן רשמית לפקח על הבחירות, קבע בדוח הסופי שלו כי הבחירות לא עמדו בסטנדרטים בינלאומיים של טוהר בחירות וכי לא ניתן לראות בהן בחירות דמוקרטיות.

ממנהיגת קמפיין לאישה במסתור

אחרי הבחירות עברה מצ׳אדו לפעול במידה רבה ממקומות מסתור. בינואר 2025 יצאה לזמן קצר כדי להשתתף בהפגנה בקראקס, עוכבה לזמן קצר לאחר האירוע ושוחררה. לאחר מכן שבה להסתתר.

באוקטובר 2025 הגיעה ההכרה הגדולה ביותר: ועדת נובל הנורווגית העניקה לה את פרס נובל לשלום על מאבקה למען זכויות דמוקרטיות ומעבר שלטוני בדרכי שלום.

הבריחה מוונצואלה

כדי להגיע לנורווגיה נאלצה מצ׳אדו לצאת מוונצואלה בחשאי בדצמבר 2025, לאחר שהשלטונות אסרו עליה לצאת מהמדינה. המסע היה מורכב וחשאי והסתיים ביציאתה דרך הים. היא לא הספיקה להגיע לטקס הענקת פרס נובל עצמו, ובתה נשאה את נאומה בשמה, אך לאחר מכן הופיעה באוסלו.

מדורו נפל – אבל מצ׳אדו לא קיבלה את השלטון

בינואר 2026 תפסו כוחות אמריקאיים את ניקולס מדורו במסגרת מבצע בקראקס. עבור רבים מתומכי מצ׳אדו זה נראה בתחילה כמו הרגע שבו תוכל האופוזיציה להשתלט על השלטון. זה לא קרה.

ממשל טראמפ בחר לעבוד עם דלסי רודריגס, סגניתו לשעבר של מדורו, שהפכה לנשיאה בפועל. וושינגטון הציגה את היציבות, שיקום הכלכלה והסדרת שוק הנפט כשלבים שצריכים להקדים בחירות חדשות.

עבור מצ׳אדו זו הייתה תפנית קשה במיוחד. במשך שנים היא השקיעה מאמצים בבניית קשרים בוושינגטון והייתה אחת התומכות הבולטות בהפעלת לחץ אמריקאי על משטר מדורו.

החזרה שהאמריקאים לא מיהרו לראות

במהלך 2026 הודיעה מצ׳אדו שוב ושוב שהיא רוצה לחזור למדינה. אחרי רעידות האדמה הקטלניות שפגעו בוונצואלה ביוני היא ביקשה להגיע כדי להשתתף במאמצי השיקום. בממשל האמריקאי הסתייגו מהעיתוי.

מבחינת ארה"ב, כניסתה של מצ׳אדו למדינה עלולה הייתה לערער את מערכת היחסים שנבנתה עם רודריגס. מבחינת מצ׳אדו, הישארות בחו"ל הפכה לסיכון פוליטי בפני עצמו. קשה להוביל מאבק על עתידה של ונצואלה בזמן שממשלה, מפלגות אופוזיציה אחרות וארצות הברית מנהלות מגעים על העתיד בלעדיה.

למה דווקא עכשיו?

העיתוי אינו מקרי. שלושה ימים לפני שובה יצאו אלפי ונצואלים להפגנות ברחבי המדינה בדרישה לקבוע מועד לבחירות ולשחרר אסירים פוליטיים. זו הייתה המחאה הארצית הראשונה של האופוזיציה זה כמעט שנתיים.

על המחאה כתבנו גם בכתבה נפרדת בבָּעוֹלָם.

הארגון של מצ׳אדו, Vente Venezuela, משקם במקביל את התשתית שלו בתוך המדינה ומתכונן לבחירות עתידיות. בין היתר פותח כלי לרישום מצביעים פוטנציאליים מבין מיליוני הוונצואלים החיים בחו"ל.

מצ׳אדו דורשת לערוך בחירות לנשיאות עד יולי 2027. הממשלה הזמנית וגורמים אחרים באופוזיציה מנהלים בינתיים משא ומתן על שינויים בבית המשפט העליון, במועצת הבחירות ובמוסדות נוספים – אך התנועה של מצ׳אדו אינה שותפה באופן ישיר למסלול הזה.

מה היא רוצה לעשות עכשיו?

יועצה הבכיר לענייני חוץ, דויד סמולנסקי, אמר כי מצ׳אדו מתכוונת להיפגש עם נפגעי רעידות האדמה של יוני, משפחות של אסירים פוליטיים, נציגים בינלאומיים ומנהיגים של התנועה הדמוקרטית.

היעד הפוליטי העיקרי ברור: לקבוע מועד לבחירות חופשיות והוגנות. אדמונדו גונסאלס, שחי בספרד מאז המשבר שלאחר בחירות 2024, הודיע לאחר חזרתה שגם הוא מתכוון להגיע לוונצואלה בקרוב.

מה מצ׳אדו מציעה מבחינה כלכלית?

מצ׳אדו אינה רק מתנגדת לצ׳אביזם. היא מייצגת תפיסה כלכלית שכמעט הפוכה מהמודל שבנו צ׳אבס ומדורו. היא תומכת בהרחבת תפקידו של המגזר הפרטי, משיכת השקעות זרות והפרטה של חברות ממשלתיות.

אחד הרעיונות המזוהים איתה הוא פתיחת חברת הנפט הממשלתית PDVSA להפרטה ושינוי עמוק של מודל ניהול משאבי הנפט של המדינה. לצד זאת היא דיברה גם על הצורך בתוכניות סיוע לאוכלוסיות עניות ועל בניית מוסדות שיאפשרו לשוק לפעול תחת כללים ברורים.

למה גם חלק ממתנגדי מדורו מסתייגים ממנה?

מצ׳אדו היא דמות אהודה מאוד בחלקים רחבים של האופוזיציה, אך אינה דמות מוסכמת. מבקריה מצביעים על הרקע הכלכלי האמיד שלה, על הקו הנוקשה שנקטה כלפי משא ומתן עם הצ׳אביסטים ועל הקשרים ההדוקים שבנתה עם ארצות הברית.

בשנים האחרונות הביקורת התרכזה במיוחד בקשר שלה עם טראמפ ובתמיכתה בהגברת הלחץ האמריקאי על מדורו. הפרדוקס הפוליטי כיום בולט: מצ׳אדו השקיעה שנים בטיפוח הברית עם ארצות הברית, אבל אותה ארצות הברית היא כיום גם הכוח המרכזי שמעניק לדלסי רודריגס את מרחב הפעולה להמשיך לנהל את המדינה.

הזווית הישראלית

עבור ישראל, מצ׳אדו היא אחת הדמויות הפרו־ישראליות הבולטות בפוליטיקה של אמריקה הלטינית.

כבר ב־2019 קראה להשבת היחסים בין ונצואלה לישראל ולחזרת יהודים שעזבו את המדינה. בשנים האחרונות התחייבה כי תחת הנהגתה יחודשו היחסים המלאים עם ישראל ואף דיברה על העברת שגרירות ונצואלה לירושלים.

באוקטובר 2025 היא שוחחה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו והביעה תמיכה בישראל במאבקה מול איראן, על פי הודעת לשכת ראש הממשלה. בפברואר 2026 נפגשה גם עם שר החוץ גדעון סער.

אלא שגם כאן המציאות הקדימה אותה. ממשלת רודריגס כבר החלה במהלך של התקרבות לישראל, ובאוגוסט 2026 סיכמו ישראל וונצואלה על חידוש שירותים קונסולריים לראשונה מאז ניתוק היחסים ב־2009.

הקרב החדש שלה

במשך שנים היה הסיפור הפוליטי של מצ׳אדו פשוט יחסית: היא נגד צ׳אבס, ואחר כך נגד מדורו. עכשיו המצב מורכב בהרבה.

מדורו כבר אינו הנשיא. חלק מהמנגנון הצ׳אביסטי נותר במקומו. רודריגס משתפת פעולה עם ארצות הברית. חברות נפט זרות חוזרות לבחון השקעות. מוסדות המדינה אמורים לעבור רפורמות. ארצות הברית מדברת על בחירות בעתיד – אבל לא ממהרת לקבוע תאריך.

ומצ׳אדו חוזרת למדינה כדי לטעון שכל התהליך הזה אינו יכול להסתיים בלי הכרעה דמוקרטית חדשה.

אחרי מה לעקוב

הסימן הראשון יהיה היכולת של מצ׳אדו לנוע בחופשיות בתוך המדינה ולקיים עצרות ומפגשים ללא התערבות הרשויות. במקביל יהיה חשוב לראות אם חזרתה מגדילה את המחאה הציבורית ואת הלחץ לקביעת מועד לבחירות.

השאלה השנייה היא תגובת דלסי רודריגס. נכון לעכשיו הממשלה לא עצרה את מצ׳אדו, אך שתי הנשים מייצגות חזונות שונים מאוד לעתידה של המדינה.

והגורם השלישי הוא וושינגטון. תגובתו הראשונית של טראמפ הייתה מסויגת: הוא אמר שלא ידע על חזרתה, איחל לה להיות בטוחה, ובמקביל הדגיש כי מבחינתו ההתנהלות הנוכחית בוונצואלה עובדת היטב.

במשך שנים השאלה הייתה אם מריה קורינה מצ׳אדו תצליח לסלק את ניקולס מדורו. מדורו כבר איננו בארמון הנשיאות.

עכשיו עומדת בפניה משימה אחרת: להפוך את התמיכה הציבורית שצברה למעבר שלטוני דמוקרטי – גם כשחלק מהשחקנים שקיוו שתהיה בעלת בריתם כבר בונים את ונצואלה החדשה בלעדיה.