עודכן: 11 בנובמבר 2026.

מרקו רוביו היה פעם יריב של דונלד טראמפ בפריימריז הרפובליקניים. כעת הוא שר החוץ ויועץ הביטחון הלאומי שלו, ואחד השמות שמוזכרים לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2028. ההיסטוריה של רוביו מספרת גם על השינויים שעברה המפלגה: משמרנות שתמכה במעורבות אמריקנית רחבה בעולם, אל המחלוקת הנוכחית על איראן, עלות המלחמות והמשמעות של 'אמריקה תחילה'.

למה זה חשוב? אחרי ההפסדים של הרפובליקנים בבחירות האמצע ב־3 בנובמבר, שאלת הירושה הפוליטית של טראמפ כבר אינה רק דיון על שמות. היא גם שאלה על הדרך שבה ארצות הברית תתנהל בעולם. רוביו מזוהה עם ניסיון ממושך בוועדת החוץ והמודיעין, אך כיום הוא גם נושא באחריות למדיניות ממשל שנויה במחלוקת. נכון ל־11 בנובמבר 2026 הוא לא הכריז על מועמדות לנשיאות.

חמש נקודות על מרקו רוביו

• נולד במיאמי ב־28 במאי 1971 להורים שהיגרו מקובה; הוא בן 55 נכון לנובמבר 2026.
• כיהן בבית הנבחרים של פלורידה, כולל כיו"ר הבית, ולאחר מכן בסנאט האמריקני בשנים 2011–2025.
• התמודד בפריימריז הרפובליקניים לנשיאות ב־2016, הפסיד לטראמפ ובהמשך הפך לשותף פוליטי שלו.
• בינואר 2025 החל לכהן כשר החוץ, ובממשל הוא ממלא גם את תפקיד היועץ לביטחון לאומי.
• בספטמבר 2026 אמר שאין לו תוכניות להתמודד בשלב הזה. לאחר בחירות האמצע המשיכו דיווחים להזכירו כמועמד אפשרי; הצהרה רשמית לא נמסרה.

מי הוא מרקו רוביו? מילדות במיאמי ועד וושינגטון

רוביו נולד במיאמי להורים מהגרים מקובה. הוא גדל בתוך קהילה של גולים ומתנגדי המשטר הקובני, והרקע המשפחתי הזה השפיע על תפיסת העולם הפוליטית שלו, במיוחד ביחס לקובה, לוונצואלה ולמשטרים סמכותניים. הסיפור שלו על עבודה קשה וניידות חברתית הפך לחלק מן המסר הציבורי שבנה. הוא למד באוניברסיטת פלורידה ובבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מיאמי, והחל לפעול בפוליטיקה המקומית.

את דרכו הארצית עשה בהדרגה: מועצת העיר וסט מיאמי, בית הנבחרים של פלורידה, יו"ר בית הנבחרים של המדינה בשנים 2006–2008, ולבסוף בחירה לסנאט ב־2010. הוא נבחר מחדש ב־2016 וב־2022, והתפטר בינואר 2025 עם מינויו לשר החוץ. אלה אינם רק תאריכים: תקופתו בסנאט נתנה לו ניסיון ממושך בחקיקה, בדיוני מודיעין ובמדיניות חוץ, בניגוד למועמדים שצמחו ישירות מתפקידי ממשל מדינתיים. ביוגרפיית רוביו בארכיון הקונגרס.

איך הפך היריב של טראמפ לאחד מאנשי המפתח שלו?

בפריימריז של 2016 ייצג רוביו קו רפובליקני שהדגיש מסורת שמרנית, חופש כלכלי ומעורבות אמריקנית בעולם. העימותים עם טראמפ היו חריפים ואישיים, ורוביו פרש לאחר הפסדו בפריימריז במדינת הבית שלו, פלורידה. בשנים שלאחר מכן עבד עם הממשל הראשון של טראמפ בנושאים דוגמת קובה, ונשאר סנאטור פעיל גם אחרי 2020. כאשר טראמפ ניצח בבחירות 2024 הוא בחר ברוביו לתפקיד שר החוץ.

המעבר מיריבות לשיתוף פעולה אינו חריג בפוליטיקה האמריקנית, אך במקרה הזה הוא מסמן שינוי רחב בתוך המפלגה. רוביו עדיין מזוהה עם תפיסת ביטחון לאומי המדגישה הרתעה, בריתות ומאבק במשטרים עוינים; הוא גם אימץ חלק גדול משפתו המדינית של טראמפ. ההבדל בין הרקע המקצועי שלו לבין תפקידו הנוכחי הוא אחד הנושאים שייבחנו אם יבחר להתמודד ב־2028.

שר החוץ ויועץ הביטחון הלאומי: שני כובעים, אחריות אחת

בינואר 2025 אושר רוביו לשר החוץ ה־72 של ארצות הברית. בהמשך קיבל גם את האחריות לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. שר החוץ מופקד על הדיפלומטיה הרשמית ומשרד החוץ; היועץ לביטחון לאומי מסייע לנשיא לתאם בין זרועות המדיניות, הביטחון והמודיעין. השילוב מעניק לרוביו קשר יומיומי להכרעות בבית הלבן, אך גם מקשה להפריד בינו לבין מדיניות הממשל. הרישום הרשמי של מינויו.

בכהונתו הוא עסק במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ביחסי ארצות הברית עם בעלות בריתה באירופה, בסין, בוונצואלה ובאיראן. הניסיון הדיפלומטי הזה יכול לשמש בסיס לסיפור ציבורי על כשירות וניהול, אך אין פירושו שכל תוצאה מדינית נזקפת לזכותו או לחובתו בלבד: מדיניות החוץ נקבעת בראש ובראשונה בידי הנשיא, ולעיתים גם בקונגרס.

איראן, ישראל והפער מול ואנס

ב־2026 הפכה המלחמה באיראן למוקד מחלוקת פוליטית בארצות הברית. סגן הנשיא ג'יי די ואנס הדגיש לאחר בחירות האמצע את המחיר האלקטורלי של המלחמה; רוביו, לעומת זאת, המשיך להגן על מטרותיה הביטחוניות של המדיניות האמריקנית, גם כשהכיר בכך שהמלחמה אינה בהכרח פופולרית. במאמר של סוכנות AP מ־9 בנובמבר תוארה ההבחנה הזאת. דיווח AP על עמדת רוביו בנושא איראן.

ב־10 בנובמבר טען רוביו לאחר מפגשי ה־G7 בפריז שאין צורך בשלב זה במבצעי לחימה גדולים נוספים נגד איראן, משום שהסנקציות והמצור הימי מפעילים לחץ כלכלי. הוא לא הציג את הפוגת התקיפות כסיום הסכסוך. הדיווח ברויטרס. חשוב להבחין בין ההצדקה שנתן להמשך הלחץ לבין טענותיו בדבר יעילותו, שאינן מוסכמות על כל הצדדים.

רוביו ידוע לאורך שנותיו בסנאט כמי שתומך בקשרים הביטחוניים עם ישראל ובקו תקיף כלפי איראן. לקוראים בישראל זו מחלוקת רלוונטית במיוחד: ההבדלים בינו לבין ואנס נוגעים לא רק ליחס כלפי ישראל אלא גם להיקף המעורבות הצבאית האמריקנית, לסמכותו של הקונגרס ולמחיר שהציבור האמריקני מוכן לשלם.

כלכלה, הגירה, סין ואמריקה הלטינית

לרוביו יש רקורד שמרני בנושאי מסים והגירה, אך הוא גם עסק בשאלה כיצד התחרות הכלכלית עם סין משפיעה על תעסוקה, תעשייה ושרשראות אספקה בארצות הברית. לאורך הקריירה שינה חלק מעמדותיו, ובמיוחד בתחום ההגירה: ב־2013 היה מעורב בניסיון להסדר דו־מפלגתי רחב, ובהמשך התרחק ממנו והציב דגש חזק יותר על אכיפת החוק והגבול.

ביחס לאמריקה הלטינית, המשטרים בקובה ובוונצואלה תפסו אצלו מקום מרכזי זמן רב לפני מינויו לממשלה. זהו תחום שבו מוצאו האישי, קהל הבוחרים של פלורידה וניסיונו בוועדות הסנאט חופפים, אך מדיניותו נדרשת גם להתמודד עם שאלות של הגירה, סנקציות והשפעה אזורית.

האם מרקו רוביו ירוץ לנשיאות ב־2028?

בריאיון לרשת RCN שנערך ב־8 בספטמבר 2026 ופורסם למחרת, אמר רוביו שהוא אינו מועמד לשום דבר בשלב הזה ושאין לו תוכניות להתמודד כעת. הוא הסביר שהוא עסוק בשני תפקידיו בממשל. זו אינה התחייבות שלא יתמודד בעתיד, אך גם אינה הודעה על קמפיין. תמליל הריאיון מטעם משרד החוץ האמריקני.

במקביל דווח בנובמבר על הערכות של גורמים פוליטיים שלפיהן ייתכן שיפרוש מתפקידו לקראת המרוץ. מדובר בדיווחים ובהערכות, ולא בהחלטה פומבית. מבחינה משפטית, טראמפ אינו יכול להיבחר מחדש לנשיאות לאחר שכבר נבחר פעמיים; התיקון ה־22 לחוקת ארצות הברית הוא הבסיס לכך.

מי אשתו של מרקו רוביו ומה ידוע על משפחתו?

רוביו נשוי לג'נט רוביו. השניים הכירו במיאמי ונישאו ב־1998, ולהם ארבעה ילדים. הוא נולד ב־28 במאי 1971; בנובמבר 2026 הוא בן 55. חשוב לא לבלבל בין שנת הולדתו לבין שנת ההגירה של הוריו, שהגיעו לארצות הברית לפני המהפכה הקובנית של 1959. הביוגרפיה באתר הבית הלבן.

עוד על המרוץ הרפובליקני ב־2028

השוואה בין ג'יי די ואנס והמרוץ לנשיאות ב־2028 לבין מייק פומפאו ועמדותיו ביחס לישראל ואיראן ממחישה את הוויכוח על מדיניות החוץ במפלגה. אפשר להרחיב גם על רון דה סנטיס והאפשרות להתמודד לנשיאות ועל כל המועמדים הרפובליקנים האפשריים בבחירות 2028.

מקורות מרכזיים

ארכיון הקונגרס · הבית הלבן · רויטרס, 10 בנובמבר 2026 · AP, נובמבר 2026.