העולם יודע היטב מה עליו לעשות כדי לעצור את אובדן הטבע, אבל עדיין אינו עומד בקצב. ועידת המגוון הביולוגי COP17, שהסתיימה ב־31 באוקטובר 2026 בירוואן שבארמניה, אישרה תוכנית להאצת הביצוע עד 2030, אך הסוגיה המרכזית שהכבידה על השיחות – מי ישלם על שימור הטבע במדינות העניות – נותרה פתוחה בחלקה. זהו לא הסכם חדש שמחליף את יעדי מונטריאול מ־2022, אלא ניסיון להציל את ההבטחות הקיימות מפני דחייה נוספת.
עודכן: 31 באוקטובר 2026. התמונה הראשית: יער ירוק, צילום המחשה. צילום: César Badilla Miranda / Unsplash.
חמישה דברים שצריך לדעת על סיום COP17
- הסקירה הגלובלית הראשונה מצאה שמרבית יעדי אמנת המגוון הביולוגי אינם מתקדמים מספיק להשגה עד 2030.
- המדינות קידמו את ״מסלול ירוואן״ להאצת הביצוע של מסגרת קונמינג־מונטריאול.
- הרפורמה בסובסידיות שמעודדות פגיעה בטבע קיבלה דגש, אך ההחלטות אינן מבטלות אותן בן־לילה.
- נרשמה הסכמה עקרונית על מנגנון מימון קבוע אחרי 2030, אך מבנהו המדויק יוכרע בוועידה הבאה.
- COP18 אמורה להתקיים בקיטו, אקוודור, ב־2028 – שנתיים בלבד לפני שנת היעד.
מה באמת הוחלט בירוואן?
הוועידה השלימה את הסקירה הגלובלית הראשונה של מסגרת המגוון הביולוגי שנחתמה במונטריאול ב־2022. זו בדיקה של הביצוע בשטח, ולא רק של מספר המדינות שהצהירו על תוכניות. לפי האו״ם, כמעט 90% מהצדדים לאמנה הגדירו יעדים לאומיים, אבל פחות ממחצית היעדים שנבדקו נמצאים במסלול מתאים. על הנייר יש התחייבויות; בבתי הגידול, ביערות ובימים נדרשים שינויים ממשיים.
ההחלטות קוראות להאיץ פעולות, לצמצם פערי מימון ולשלב את ההגנה על הטבע בהחלטות תקציב, פיתוח וחקלאות. רויטרס דיווחה שמדינות אימצו את Yerevan Pathway כמתווה פוליטי להמשך, בלי לקבוע שסכומי הכסף הדרושים כבר הובטחו.
מה הם יעדי 30 על 30?
אחד הסעיפים המוכרים במסגרת 2022 הוא הגנה על לפחות 30% משטחי היבשה והים עד 2030. יעדים נוספים עוסקים בשיקום מערכות אקולוגיות שנפגעו, בהפחתת זיהום ובהקטנת תמריצים כלכליים לפגיעה בטבע. ההתחייבות להגן על שטח מסוים לא מבטיחה שהוא יהיה מוגן באמת: יש הבדל בין שמורה שמסומנת במפה לשמורה שמקבלת תקציב, אכיפה וניהול.
בבָּעוֹלָם דיווחנו קודם על הפער בין יעד ההגנה על הימים לבין ההתקדמות בפועל. החלטות COP17 מחייבות לבחון גם את איכות השמירה, לא רק את היקף השטח הרשום.
ויכוח הכסף: מי אחראי לממן את ההגנה?
המסגרת הבינלאומית מציבה יעד לגיוס 200 מיליארד דולר בשנה מכל המקורות עד 2030, ובתוכו הגדלת המימון הבינלאומי למדינות מתפתחות. המדינות המפותחות לא עמדו ביעד ביניים של 20 מיליארד דולר בשנה עד 2025. בוועידה התקיים ויכוח על הרחבת מעגל המדינות התורמות, ובפרט על השאלה אם מדינות שמוגדרות מתפתחות אך נהנות מכלכלות גדולות ישתתפו במימון.
הפשרה מאפשרת למדינות המעוניינות בכך להציע מרצונן להצטרף למעגל התורמות. נוסף על כך הוסכם להתקדם לקראת מנגנון מימון קבוע לאחר 2030, אך הפרטים המוסדיים הועברו להכרעה ב־COP18. זו התקדמות במשא ומתן, לא הקמת קרן מלאה שכבר החלה להעביר את הכסף הנדרש. ניתוח Carbon Brief מפרט את המחלוקות ואת הפשרות.
למה סובסידיות חקלאיות ותעשייתיות הפכו לנושא מרכזי?
ממשלות תומכות בענפי חקלאות, דיג, אנרגיה ותשתיות באמצעות מענקים, הטבות מס ומנגנונים אחרים. לא כל תמיכה ציבורית פוגעת בסביבה, אבל חלק מהתמריצים מעודדים כריתת יערות, דיג יתר או ניצול לא־בר־קיימא של קרקע ומים. מסגרת מונטריאול מבקשת להפחית תמריצים מזיקים בהיקף של לפחות 500 מיליארד דולר בשנה עד 2030. בירוואן ניתנה לכך עדיפות פוליטית מחודשת, אבל יישום ההפחתה ייבחן בתקציבים ובחקיקה הלאומיים.
הזווית הישראלית
הגנה על טבע אינה סוגיה רחוקה מישראל: מגוון המינים בים התיכון ובים סוף, עומס בנייה על שטחים פתוחים, מחסור במים, זיהום נחלים והשפעת חקלאות ותשתיות הם חלק מאותו אתגר. הדיון הבינלאומי אינו מחליף את תוכניות שימור הטבע המקומיות, אבל מחדד את השאלות: אילו אזורים מוגנים בפועל, מי מממן שיקום ואיך בודקים תוצאות מדידות?
אחרי מה לעקוב?
עד ל־COP18 בקיטו ב־2028 המדינות יידרשו להראות כיצד הן סוגרות את פער הביצוע. המבחן החשוב לא יהיה מספר ההצהרות אלא שינויים בתקציבים, בשמירת שטחים ובתמריצים כלכליים. מי שמבקשים להבין את משבר המימון מוזמנים לקרוא גם את הכתבה על קרן המימון הבינלאומית להגנה על הטבע.
