מחקרי הנדסה ומסמך חדש מציעים להציב מערך הצללה בין כדור הארץ לשמש. לפי המקדמים, הפחתת הקרינה עשויה לקרר את העולם — אך העלויות, הסיכונים וההיתכנות עדיין רחוקים מהכרעה.

תמונה ראשית: כדור הארץ במבט מהחלל, המחשה של רעיון השמשייה שאינה מציגה מערכת הצללה קיימת. צילום: Javier Miranda / Unsplash.

5 דברים שצריך לדעת

• מכון Planetary Sunshade Institute פרסם באוקטובר 2026 ניתוח הנדסי לתוכנית הצללה מהחלל.
• הרעיון הוא למקם מערך עצום של מבנים דקים בקרבת נקודת לגראנז' L1, בין השמש לכדור הארץ.
• לפי תומכי התוכנית, מערכת כזאת עשויה להפחית את התחממות כדור הארץ בסדר גודל של מעלה אחת — תרחיש תיאורטי.
• ההערכות האופטימיות מדברות על עשרות שנים לפני בנייה מעשית; חוקרים אחרים מטילים ספק באפשרות לממש אותה אפילו עד סוף המאה.
• גם אם מערכת תצליח להפחית קרינה, היא לא תסלק פחמן דו־חמצני מהאטמוספרה ולא תחליף הפחתת פליטות.

מהי שמשייה פלנטרית?

במקום לשנות את הרכב האטמוספרה, ההצעה היא להעמיד בין השמש לכדור הארץ מבנים דקיקים שיחסמו או יפזרו חלק קטן מן האור המגיע אלינו. רעיונות כאלה קיימים במחקר הגאו־הנדסה שנים רבות, אך דוח חדש של Planetary Sunshade Institute בוחן בפירוט יחסית גבוה את השיגורים, החומרים, תחזוקת המבנים וההשפעה האפשרית על האקלים. הפתרון אינו מתוכנן כשמשייה אחת קשיחה: חלק מהתרחישים מדברים על מערך ענק של יחידות קטנות או מפרשים שיפעלו יחד.

איפה אפשר להציב מערכת כזאת?

ההצעות מתמקדות בסביבת נקודת לגראנז' L1 של מערכת השמש–כדור הארץ, הנמצאת במרחק של כ־1.5 מיליון קילומטר מכדור הארץ לכיוון השמש. באזור הזה ניתן לתכנן מסלולים שמאפשרים למבנים להישאר בקירוב על הקו שבין כדור הארץ לשמש, תוך שימוש בבקרת מסלול ובהשפעת לחץ הקרינה. בפועל נדרשת מערכת מסובכת מאוד של תחזוקה, תמרון, פריסה והחלפה של יחידות רבות לאורך זמן.

האם הדבר אפשרי מבחינה הנדסית?

הדוח מעריך שאפשר יהיה להתחיל לבנות מערכת משמעותית בתוך 20–40 שנה אם טכנולוגיות שיגור כבד יוזלו והנדסת מפרשים דקיקים תתקדם מאוד. מאמר ב־Advances in Space Research מציע מפת דרכים ארוכת טווח עם שלבי הדגמה ופריסה בהמשך המאה. מנגד, חוקרים שמכירים את הדיון מעריכים שהפיתוח קשה מאוד ואף מטילים ספק באפשרות להקים את התשתיות לפני סוף המאה. כיום אין מערכת כזאת בפעולה, ואין הסכמה רחבה לגבי מחיר או זמן הקמה אמינים.

מהם הסיכונים?

אלפי שיגורים אפשריים עלולים לייצר פליטות ופסולת בעצמם. צמצום קרינת השמש עשוי לשנות לא רק את הטמפרטורה הממוצעת אלא גם תבניות גשם, עננות ומערכות אקולוגיות. נוסף על כך, מי יקבע את עוצמת ההצללה עבור כדור הארץ כולו? מה יקרה אם חלק מהמערכת ייכשל או יושבת? מי יפקח על פעילות שתשפיע במידה שונה על אזורים שונים? השאלות המשפטיות, הפוליטיות והסביבתיות הן חלק מרכזי מהביקורת על גאו־הנדסה.

למה הפחתת פליטות עדיין חיונית?

שמשייה כזאת, גם אם תעבוד, לא תקטין ישירות את כמות הפחמן הדו־חמצני שכבר נפלטה ולא תפתור בעיות הקשורות לריכוזו, למשל החמצת האוקיינוסים. לכן חוקרים רבים מזהירים שהדיון בטכנולוגיות עתידיות לא צריך להסיט תשומת לב מהפחתת השימוש בדלקים פוסיליים, מהתייעלות אנרגטית ומהסתגלות לשינויי האקלים שמתרחשים כבר עכשיו. אפשר לבחון את ההצעה מחקרית בלי לאמץ אותה כמדיניות.

הזווית הישראלית

ישראל חשופה להתחממות, לגלי חום ולשינויי משקעים, ולכן הדיון על פתרונות גלובליים נוגע גם לה. עם זאת, אין כיום קשר בין הרעיון לבין תוכנית יישום מקומית או פתרון מוסכם של מדענים למשבר האקלים.

עוד באתר: מקומות בעולם שבסכנה בגלל שינוי אקלים ו־איך קוראים מדדי איכות אוויר.

אחרי מה לעקוב?

בדיקות הנדסיות של מפרשי שמש, אומדני מחיר אמינים, עבודות מחקר על שינויי אקלים אזוריים ומסגרות פיקוח בינלאומיות אפשריות.

נבדק ב־1 בנובמבר 2026. מקורות: Nature — המחלוקת סביב ההצעה; Planetary Sunshade Institute — מחקרי ההיתכנות; Advances in Space Research — מפת דרכים הנדסית.